לצורך הביוגרפיה שאני כותבת בימים אלה נפגשתי עם חוקרת המקרא וכלת פרס ישראל פרופ' שרה יפת בביתה, למדתי ממנה הרבה על מושא הכתיבה שלי וגם על דברים אחרים. בין השאר ראיתי על שולחנה את הספר "משהו יפה קרה", ושאלתי אותה על מה הספר והיא סיפרה לי את סיפורו: הוא נכתב באנגלית ולעברית תרגמה אותו שרה בת שמואל, הלא היא שרה יפת; ומדוע תרגמה אותו? ובכן הפרשה שהספר עוסק בה התפענחה בעזרתה של חברת MyHeritage, אשר בנהּ גלעד יפת הקים ומנהל. לימים למדתי שהרעיון נבט בראשו של גלעד יפת, עוד כשראיין בכיתה ז את אימו לעבודת שורשים שכתב. זיכרונותיה מימי ילדותה בפרדסי פתח תקווה ריתקו אותו, ו־17 שנים אחר כך חזר לעסוק בתולדות משפחתו והחל לבנות את MyHeritage. אגב, שמואל איזקסון אביה של שרה יפת היה קרוב משפחה של משפחת ד"ר אהרן מאיר מזיא, שאת הביוגרפיה עליו "חמש עטרות" פרסמתי ב־2013, וכך נסגרים להם מעגלים...
ובמה עוסק הסיפור? בסיפורם של החייט היהודי סאוואס (שבתאי) ישראל ושלוש בנותיו, יהודים מן האי קורפו, אשר ניצלו מן הנאצים בזכות יוונים אמיצים באי אֶרִיקוּסָה הסמוך לקורפו. בני משפחת ישראל הסתתרו בבית הכומר באי, ולמזלם על אף הסכנה הגדולה שמרו תושבי האי על סודם. העיתונאית האמריקנית איווט מנסיס קורפורון ששמעה בילדותה קטעי זיכרונות מסבתה היוונייה שהייתה בת למשפחת המצילים, החליטה להתחקות אחר עקבות הניצולים. מן הסיפורים של סבתה היא ידעה רק שבנות משפחת סבתה היו מביאות מדי ערב אוכל לחייט ולשלוש בנותיו. בנחישותה הצליחה קורפורון למצוא את צאצאי החייט וארגנה באי אֶרִיקוּסָה מפגש ביניהם ובין בני המצילים. והינה ההיסטוריה חוזרת, כמה ימים לפני המפגש בין הצאצאים של שתי המשפחות נרצחו אחיינה בן הארבע עשרה וסבו שהיו נוצרים מאמינים בידי נאו־נאצי, משום שחשב שהם יהודים...
על הלשון
לא פעם נושאים יהודים את המורשת המקצועית של אבותיהם בשמות המשפחה; חייטים רבים היו לנו: בגרמנית הם נקראו שניידר וביידיש – חייטמן, באנגלית – סניידר וטיילור, ברוסית – פורטנוי, בהונגרית – סאבו וקרויטורו הם חייטים שבאו מרומנייה.
והינה בעודי עוסקת בחוטים ובבדים, בחייטים ובתופרות נתקלתי בסיפורו המרגש של אהרן שניידר (1907–1984) בנו של עושה הפרווֹת לייב שניידר מקוסטופול וממייסדי קיבוץ נגבה (1939). נסענו לטייל בצפון הנגב ובכניסה לקיבוץ נגבה (על הטיול המרתק בנגבה עוד אספר...) הקביל את פנינו אמציה שניידר בנו והזמין אותנו לבקר בגבעת תום ותומר – שעל תחזוקתה הוא אחראי. גם שי נתן לנו – זרעי חמניות. כשהגעתי הביתה הוא כתב לי שהוא חבר טלפוני וכך נתוודעתי לסיפורו של אביו – שני חלקים לו.
לאהרן שניידר ממתיישבי נגבה היה נשק משלו – תת־מקלע שמייסר. את הנשק, שלל מקרבות נגד הגרמנים, קיבל מחייל בריטי שחלף באפריל 1943 בנגבה בדרך לחופשה. אותו חייל חשש שמפקדיו יחרימו לו את הנשק והפקיד אותו בידיו. החייל הבריטי לא שב מחופשתו, כי טבע על סיפון הארינפורה (Erinpura)*, והשמייסר נשאר בידי אהרן. לימים, בעת הקרבות העזים שהתחוללו בנגבה היה השמייסר לבעל חשיבות רבה ולא מש מידיו של אהרן. כשהצליח טנק מצרי להתקדם עד לגדרה של נגבה, השליך לעברו אהרן שניידר בעוז רוח בקבוק מולוטוב, תוך שהוא מממשיך לירות בשמייסר. הטנק נסוג אחור. הניצחון הושג...
הקרב הקשה שניהלו מתיישבי נגבה על יישובם באומץ באמונה בחשיבות המטרה היה לשם נרדף לקרב גבורה. במהלך הקרבות פגע רסיס פגז בספר התנ"ך שנשא איתו אהרן שניידר – ספר שהוריו העניקו לו לרגל עלייתו לארץ. הספר לא ניזוק מרסיסי הפגז, וסיפורו ממחיש במשהו את מקורות הכוח של מייסדי נגבה. כיום מוצג הספר במוזאון גבעתי.
*אוניית נוסעים ומטען בריטית שהטביעו מטוסי חיל האוויר הגרמני ב־1 במאי 1943. רוב אנשי הצוות והחיילים שהיו על סיפונה נהרגו, ובהם גם 140 חיילים ארצישראלים ששירתו בחיל התובלה המלכותי בפלוגת ההובלה 462 שנטלה חלק במערכה בצפון אפריקה. עוד סיפורים על מייסדי נגבה אפשר לקרוא בחוברת "סיפורנו", שכתב חבר הקיבוץ מאיר מינדל', מומחה לתולדות המקום השמח לחלוק את הידע שלו עם כולם.
כפי שכבר סיפרתי עידן הקורונה הביא אותי אל ספריות הרחוב. באחת מהן אספתי את ספרו של יעקב שבתאי "סוף דבר", קראתי אותו ונהניתי. נראה לי, שעכשיו אני בשלב בחיים שהספר מדבר אליי יותר מאי־פעם, ובמהלך הקריאה זיהיתי לא פעם במהלכי הנפש של מאיר גיבורו של שבתאי – רגשות ותחושות מוכרים.
שני דברים שוליים לכאורה משכו את תשומת ליבי במהלך הקריאה. האחד – שמו האנגלי של הספר: Past perfect. דיברתי עם עורך הספר מנחם פרי, והוא הסביר לי שזה היה השם המתבקש, כיוון שהשם האנגלי של "זכרון דברים" הוא: Present continuous.
והאחר – הבד שעיטר את עטיפת הספר. על הכריכה הפנימית כתוב: "טפייס – 'בד אפור'". לתומי חשבתי שטפייס הוא סוג של בד. בסופו של דבר הבנתי שהכוונה לאומן הספרדי Antoni Tàpies (2012–1923) יליד ברצלונה שבצעירותו התגורר בפריז. טפייס למד שלוש שנים משפטים, אך החליט להקדיש את חייו לציור, וב־1950 הציג בברצלונה את תערוכת היחיד הראשונה שלו. הוא היה ממייסדי התנועה האומנותית Dau al Set, שקמה בספרד לאחר מלחמת העולם השנייה ושהייתה קרובה ברוחה לסוריאליזם ולזרם הדאדא, והחל מסוף שנות החמישים זכה להכרה בין־לאומית. בתחילת דרכו ניכרת ביצירותיו השפעתם של הציירים Paul Klee ו־Joan Miró, והחל משנות ה־70 בולטת השפעתה של אומנות הפופ על עבודותיו, אשר בהן החל לשלב חלקי רהיטים, בדים ועוד. ב־1990 הוקם בברצלונה מכון אנטוני טאפייס המוקדש ליצירתו, וב־2010 העניק לו חואן קרלוס הראשון מלך ספרד תואר אצולה.
הינה מבחר מיצירותיו של אנטוני טאפייס.
Ex Libris, 1940
The Furrows, 1952
Earth Color on Yellowish Background, 1954-5
The gray and brown, 1967
Trousers on stretchers, 1971
Composition, 1972
Cadira, 1983
Open bed, 1986
Sock, 1991
Key and letter, 1999
Blanket with tracks, 2001
ומהי מהותו של הציור על הכריכה? אולי זו שמיכה – השמיכה המגרדת שחלקנו זוכרים מן הצבא. ולמה בחרו בה? קודם כול, כי היא מסמלת פשטות, צניעות כמטפורה לחייו של מאיר גיבור הספר. שנית, יש בתמונה הבלטה של התחושות של מאיר בשהותו באמסטרדם. שם במלון הוא עובר מדי יום לחדר אחר, אבל מציין שוב ושוב שהמצעים בחדרים תמיד נקיים, צחים מלובֶן, חלקים ורכים – בשונה מן המתחולל בחייו... ויש שראו בבד על כריכת הספר – שק, בגד שאדם אָבֵל עוטה על עצמו, אָבֵל על האֵם המתה, על חייו ההולכים לקראת סופם...
על הלשון
בדים לא מלשון בדיה אלא במשמעות אריגים. בד במובן זה יש בתנ"ך רק כשמדברים על אריג פשתן, ויש גם כמה שמות של בדים. העברית בת־זמננו משופעת בשמות אריגים, אבל רובם באו מלועזית. לא מעט מהם – מקורם בשם המקום שיוצרו בו. כך אנחנו מכירים את המוסלין, בד כותנה קליל, שמקורו בעיר מוֹס'וּל בעירק, ואת ה־Damask הבא מדמשק כמובן, שהוא משי ועליו דוגמה בשני הצדדים. בד הטול העדין המשמש למשל לקישוט שמלות ולהינומות נקרא על שם העיר Tulle בצרפת, והאריג הדק שמכינים ממנו תחבושות הנקרא בפינו גזה – מקורו בעיר עזה. והג'ינס הכחול – מניין הוא? את המילה ג'ינס גזרו משם העיר האיטלקית ג'נובה, שם ייצרו אותו בפעם הראשונה כאריג לבגדיהם של יורדי ים. בצרפתית אמרו: כחול מג'נובה – de Gênes, והצירוף שובש בפי האנגלים לג'ין. לַבד קוראים גם Denim (מן העיר הצרפתית Nimes), אשר ממנה ייבא אותו התעשיין לוי שטראוס כדי לתפור את מכנסי הג'ינס המודרניים.
הקטע שודר בקול ישראל ב־2014 בפינה "רגע של עברית" בעריכתה של רותי אלמגור־רמון.
כשמתקלקלים לי רוכסנים או צריך לקצר שמלה לבנות, אני פונה לנינה התופרת... נינה שעלתה לארץ בצעירותה מקייב ידעה לתפור, אך הייתה מצוידת גם בתואר בכלכלה. בשל נסיבות החיים היא הייתה לתופרת־אומנית במרכז גבעת בית הכרם. לקוחותיה המרוצים החלו כבר לפני שנים רבות להביא לה מזכרות מטיוליהם בעולם – אצבעונים, והאוסף שלה הלך וגדל ומוצג עתה על קירות בית המלאכה שלה – 800 אצבעונים שונים ומשונים.
הינה כמה מהם;
על הלשון
בלשון ההשכלה קראו לאצבעונים "מגבעת האצבע", תרגום של הביטוי הציורי בגרמנית: Fingerhut, ויוסף קלוזנר מחדשן של הרבה מילים ובהן: חולצה, ירחון, עיפרון, קרנף וחושני, הציע לקרוא לו – מַַצבע.
צעצועי הקינדר שלי