על סחלבים וסחלבנים*

*סחלבן הוא מי שמגדל סחלבים. המונח הוא מבית היוצר של המילונאי ראובן אלקלעי.

לפני כשנתיים ישבתי בערב יום הזיכרון בבית קפה עם חברתי דרורית, בית הקפה בחממת הסחלבים לשעבר בקיבוץ מעלה החמישה. נזכרתי במקום המיוחד הזה שמאז ומתמיד עורר את סקרנותי; מה לקיבוץ בארץ ישראל ולגידול סחלבים?

החלטתי לברר את זה ונפגשתי עם עמוס נבט, בנו של יצחק נבט (רוטבליט) (1915–2009). יצחק נולד בפולין, למד בבית ספר עממי ואחר כך הצטרף לתנועת גורדוניה. יצא ארצה על סיפונה של "ולוס ב'" בספטמבר 1934, אך הבריטים מנעו את כניסת הנוסעים לארץ והם שבו ארצה רק ב־1935 והפעם עם סרטיפיקטים חוקיים. יצחק וחבריו לגרעין "במעלה" נשלחו לגבעת הקיבוצים באזור רחובות, ובפרוץ המרד הערבי יצאו לעבוד בייעור ובמחצבה (ליד מבשרת ציון) והתגוררו בקריית ענבים. באחד הימים חמישה מחבריהם שעסקו בייעור נרצחו באזור הר הרוח, והנותרים החליטו להתיישב במקום ולקרוא ליישובם מעלה החמישה. יצחק שהכיר כבר את צילה כהן בפולין, נישא לה ב־1942 ושנה אחר כך נולד בנם עמוס.

כל השנים עבד יצחק בחקלאות, הקים גן ירק משגשג בקיבוץ , פיתח את הזן "כרובית מעלה החמישה" והכליא זן מיוחד של צבעוני. בסוף מלחמת השחרור נתבקש להקים גן ירק בירושלים (היום גן סאקר), וזאת כדי שאם שוב תיקלע העיר למצור, יהיה לתושבים מקור מזון. במשך הזמן התמחה בטיהור מי ביוב וניצולם בהשקיה בחקלאות. לימים עבד כמורה וכמדריך בבית הספר החקלאי בעין כרם (1964–1976). במשך כמה שנים שימש יצחק קצין פיתוח של משרד החקלאות ומרכז משק.

בגידול סחלבים החל בזכות ארבעה אוסטרלים שהגיעו ארצה ב־1965 וביקשו לגדל כאן סחלבים. הם הופנו ליצחק ובידם 4 צמחי סחלב "צימבידיום" שלגידולם נדרש קור עז.

האוסטרלים פרשו ויצחק התאהב בסחלבים והחל לאסוף זנים שונים, בעיקר התרכז בסחלבים מזן פלנופסיס, שקל יותר לגדלם בארץ, והחל אף לזכות בתחרויות פרחים. בתחילה התקשה רגשית למכור את בני טיפוחיו ומכר רק ענפים עם פרחים. בצורה כזו הענף לא היה רווחי. עם השנים גם סבלה החממה מכמה אסונות; בשנות השמונים היא קרסה בשלג ובשנות האלפיים היא נשרפה באחת השרפות באזור.

למרות הקשיים החממה הייתה לשם דבר, ושועי עולם פקדו אותה. אחת מהם הייתה הנדבנית ואספנית האומנות שרלוט ברגמן (1903–2002) שקישרה בין יצחק נבט ובין אנשי הגן הבוטני בגבעת רם וכך נבנתה בגן חממת הסחלבים. שרלוט ברגמן נולדה באנטוורפן שבבלגיה למשפחת סוחרי יהלומים. היא נישאה ללואיס ברגמן אדריכל אנגלי והשניים התגוררו שנים רבות באנגליה. כחובבי אומנות יצרו קשרים עם אומנים רבים ואספו את יצירותיהם. עם פרוץ מלחמת העולם שהו בארצות הברית ומאז לא שבו עוד לבריטניה. לאחר מות בעלה (1955) ובעקבות מלחמת ששת הימים עלתה שרלוט ברגמן ארצה והייתה שותפה לחזון הקמת מוזאון ישראל. בשנות השבעים בנתה את ביתה בשטח המוזאון ושם מוצגים אוספי האומנות שלה. את האוספים הורישה למוזאון, והבית שלה משמש אתר לאירועים מיוחדים שמארגן המוזאון.

https://www.theartblog.co/the-bergman-house/

הינה שני קטעים (לא מעובדים) מסרט שצילמו אנשי A.B.C. News, רשות השידור הקנדית בשנת 1992 ובו מספר יצחק נבט על חייו בכלל ועל גידול הסחלבים בפרט. עורך הסרט דין ריינולדס החל את ההקלטה בחממה הישנה והיא נמשכה כמה שבועות. זמן מה אחר כך – ב־11 ביולי 1992 – נשרפה החממה.

מעניין לציין שהיו עוד קיבוצים למובילים בענף. בשנות השבעים הוקמה בקיבוץ יפעת חממת הסחלבים המסחרית הראשונה וגידלו בה סחלבים מסוג פלנופסיס. הינה גלויות ברכה לשנה החדשה שהנפיקו אז ביפעת.

ובקיבוץ בחן הוקם ב־2006 "פארק אוטופיה" לצמחים טרופיים בכלל ובהם גם סחלבים רבים. בתמונה טליה בתי מדגמנת...

בעודי שומעת מעמוס נבט את הסיפור על אביו התוודעתי גם אל סיפורה החזק של אימו צילה, אישה יוצאת־דופן בימים ההם. כבר בפולין היא הייתה מדריכה בתנועת גורדוניה ופעילה נמרצת. משעלתה ארצה המשיכה לעסוק בפעילות ציבורית, וגם לאחר נישואיה ליצחק ולידת בנה לא חדלה. לא פעם השאירה את בנה הרך ויצאה לפעילותה מחוץ לקיבוץ. במארס 1945 ארגנה טיול למצדה ל־140 בני נוער בני 13–14. את הטיול החלו בירושלים, עברו דרך הרודיון ומשם שמו פעמיהם אל מצדה. משהגיעו אל ההר, עלו למעלה ושם שמעו נאום חוצב־להבות על לוחמי מצדה ועל השואה. בבוקר ירדו בחזרה והחלו ללכת בוואדי לעבר ים המלח (משם היו אמורים להגיע למפעל האשלג). ואז... נורו יריות, כמה ילדים נפצעו וצילה שמיהרה להגיש להם עזרה, נהרגה. מפקד הטיול היה בן־עמי פכטר, מפקד שיירת יחיעם, שעליו סיפרתי בעבר. קברה של צילה הוא הקבר הראשון בבית הקברות של קיבוץ מעלה החמישה.

לזכרה הוקם במעלה החמישה בית התרבות "בית צילה". הכרתי את המקום בעבודתי ב"סקר אמנות הקיר בישראל" (יד יצחק בן־צבי). על קירות הבית סיפר הצייר שלדון (שו) שונברג במכחולו את סיפורם של חמשת הנופלים מגרעין "במעלה" ותיאר גם את דמותה של צילה כהן.

בית צילה – סיפורו של בית תרבות" – סרט על קורותיו של הבית

נפש אחת – ספר שהוצא לזכר צילה כהן

צילום: זלר זלמנסון, מתוך אתר פיקיויקי

על הלשון

הסחלב מהיפים בפרחי הארץ. מה מקור שמו? שמו היווני Orchis בא לו על שום מבנה הפקעת שלו ומשמעו – אשכים. כבר לפני כ־1500 שנה בספר "אסף הרופא" מוצאים את השם אֶשכי כלב. כשמונה מאות שנים אחר כך השתמש נתן המאתי בתרגום ספרו של הרופא הערבי אבן סינא בשם הערבי סחלב. והנה בראשית המאה ה־20, עם תחיית העברית, בחרו גם חוקרי צמחיית ארץ ישראל ואנשי ועד הלשון לאמץ את השם הערבי סחלב. את המשקה המכונה סחלבּ, נזכיר, מכינים מפקעות של סחלב, ושמו המלא של הצמח בערבית הוא אשכי השועל. בחינת גלגוליו של השם מראָה שסחלב הוא כנראה שיבוש של המילה ת'עלבּ – שועל בערבית. בתנ"ך לצד המילה שועל מופיעה גם שעלבים, שם עיר בנחלת דן, והחוקרים מפרשים: ארץ השועלים. ובכן בעברית כונה הצמח במקורות אשכי כלב ואחר כך אימצה העברית את השם הערבי בכמה צורות: סחלב, שחלב בשׂי"ן שמאלית ואף צחלב.

הקטע שודר בקול ישראל, בד' בשבט תשס"ו (2006) בפינה "רגע של עברית" שערכה רות אלמגור־רמון.

בארץ גדלים כשלושים מיני סחלבי בר. ביקשתי מיונה ידידי שיודע רבות עליהם לבחור כמה מהם ולהצביע על ייחודם. הינה דבריו;

סחלב הגליל

נפוץ בארץ בכל האזורים ההרריים. יש לו תת־מינים בשלושה צבעים: קרם, ורוד־סגול ולבן בעל מסגרת אדומה. השׂפית שלו גזורה לארבע־חמש אונות, ולכן הוא נראה כמו איש בעל כובע מצחיק ומכונה "סחלב־איש".

דבורנית דינסמור

דבורנית דינסמור מושכת אליה מאביקים בתחבולות: בעזרת דמיונה הרב לדבורת הדבש בצורתה ובצבעהּ, בריחהּ המזכיר ריח פרומון הנקבה, בשערות על פני השפית שמגען כקטיפה. זכר הדבורה נוחת עליה, מבצע תנועות של הזדווגות ועל מצחו נדבקת אבקה.

שׁנק החורש

סחלב הבר היחיד בארץ שאין לו עלים, שכן הוא ניזון מחומר אורגני הנוצר מגזעי עצים מפורקים בקרקע ולכן הוא גדל בקרבת עצי אלון או אורן. אין הוא טפיל אלא סַַַפְּרו‏‎‏ֹפִיט [רקיב] כמו מיני פטריות רבים.

רצועית

סחלב נדיר הגדל רק בהרי מירון ויש לו כ־12 פרטים בשנה. השפית שלו התארכה ללשונית ארוכה: 5–9 ס"מ. לפני הפריחה היא מגולגלת כספירלה, ובפריחה היא נשלפת ומתיישרת לכל אורכה כלשון הזיקית.

תגובות

בעקבות יומן הרשת האחרון שיתפו אותי רבים בגמלים שלהם. הינה כמה מן התגובות.

אורלי ידידתי מורת הדרך המושכת ברוב־חן בעט סופרים כתבה: "תמיד משעשעת אותי העובדה שגמלים מעץ ובד עדיין נמכרים כמזכרות לתיירים בעיר העתיקה. ובכלל כל עניין ה'מזכרות' רחוק ממני. והנה הגעתי למרוקו ארץ השווקים והקניות. בכל מקום יואב שאל אותי אם אני רוצה לקנות משהו ואני עונה שאין לי חיבה למזכרות. אולי אקנה שטיח... ואז הגענו לסהרה 'רק חול וחול' וכשהג'יפ עצר ראיתי אישה לבדה יושבת באמצע המדבר ומחכה לתיירים שיקנו את אומנותה. החלטתי לקנות עוד טרם ראיתי את הסחורה. כשהתקרבתי ראיתי שהיא מלפפת צמר על חוט ברזל ממוחזר ויוצרת ... גמלים מצמר גמלים. 5 מראה לי כף יד. הבנתי 5 דירהאם. בחרתי גמל ובעודי מתלבטת לגבי אחד נוסף הגיעו חברותיי וקנו את כל המלאי. ראינו שהבדואית מאושרת גם מעבר לרעלה. שכחתי מהגמל שדחפתח לתיק. קניתי שטיח. ובשדה התעופה חוט הברזל צפצף. הגמל הגיע הביתה והונח על אדן החלון. בני הבית התאהבו בו. בתי שני כבר הודיעה שבצוואה הגמל יירשם על שמה. אני מסתכלת עליו בהנאה ורוצה לחזור ולטייל במרוקו. הפסקתי לזלזל במזכרות לתיירים אבל לעצמי קונה רק עבודות יד ותמיד עם סיפור"...

סיפורהּ הזכיר לי את הגמלים שקנינו שרה'לה חברתי ואני בפאתי מדבר סהרה ב־2017. גמל עשוי עשב ירוק.

יעקב שורר ידידי שלח תמונה של גמל מעץ זית.

ויונה חברתי צילמה כמה גמלים מן האוסף שלה

עינת ידידתי ממעברות שלחה את סמל "אולפן עקיבא" (1951–2009), וציינה שהגמל במרכזו – מקורו בקריקטורה של הצייר הירושלמי יוסי שטרן. עוד על אולפן עקיבא – מוסד מיוחד ללימוד עברית וערבית.

צעצועי הקינדר שלי