עמוד זיכרון

עמוד־אבן ניצב בבדידותו האפלה במרכז מפעל

הזכרון לגבורי עמק הירדן, חללי מלחמת העצמאות,

מנחם תלמי, "אל קידמת כנרת", דבר, 24 ביולי 1958

באלבום התמונות של איש משרד הביטחון דוד רונן (לבית כהן) שהועלה לרשת במיזם "ישראל נגלית לעין" מצאנו את התמונה שלפניכם, ורק בחיפוש עיקש נתגלה לפנינו סיפור מפתיע.

ימים סוערים עברו על יישובי עמק הירדן בחודש מאי 1948. הקרב על עמק הירדן החל ב־15 במאי 1948 ונסתיים ב־21 בחודש זה.

האזינו לתיאור הקרב;

ישראל נגלית לעין, אלבום דוד רונן לבית כהן

יעל אלוני בת כינרת שאביה דוד לכנר נפל בקרב הזה תיעדה את תחושותיה בימים הקשים ההם, ושילבה בתיאורה עדויות של לוחמים. צאצאיה הראו לי את יומניה הנוגעים אל הלב והתירו לי לפרסם מהם קטעים;

שמוליק סיפר: "בדרך פגשנו בחורים ובחורות והם רצים עם ילדים על זרועותיהם [...]. הכדורים שרקו מעל לראש והפגזים התפוצצו בחצרות. [...]. לא נמצא מקלע אחד, גם לא רובה לאיש. [...] האויב עומד בשערי המשטרה וצמח נעזבה. קיבלנו פקודה לצאת מיד למשטרה. וכך בלי מקלע ובציוד דל [...] התחלנו לחצות את שדה החיטה בקו ישר למשטרה. אותו זמן הופנתה אש התותחים לשטח זה והליכתנו הייתה תחת מטר פגזים".

אהרוניק סיפר: "[...] האויר היה ספוג אבק שרפה. הטנקים כבר היו על הכביש הראשי ומסביב למשטרה. לקראתנו רצה מחלקה מהמשטרה חזרה לדגניה, ומשונה היה לראות שהיא נסוגה עם כל נשקה ומקלעיה, בה בשעה שאנו התקדמנו ללא מקלעים". ירחמיאל סיפר: "... ראינו אדם בורח מצד המשטרה ומקלע בידו. דוד לכנר עצרוֹ, לקח ממנו את המקלע ומחסניות, כי את המקלע שלנו השארנו בצמח בשעה שהוחלפנו",

שלושה ימים שכבתם בשדה, אבא. שלושה ימי חמסין של עמק הירדן. אתה [דוד לכנר] שמעון [הפנר] וחיים [רוזנבליט] קרוב למשטרה מול בית המטבחיים. זמיר [דהאן] בחלקת הניסיונות והלאה מערבה שכב שלום [זמירין]. צבי [כץ] בהצטלבות שהייתה אמורה לעוף, ישראל [מרכוזה] נח בדרך לדגניה ב' ודניק [כנרתי] גסס בבית החולים 'שוויצר' בטבריה. ועוד רבים, רבים בשדה. אל עשרותיכם הצטרפו עכשיו חללים סורים למאות, כי התחולל כאן קרב מר בשדה המוות שלכם.

הו אבא, ביום השלישי למותך, ואתם שוכבים בשדה, התהפכה התמונה. אנחנו, ילדי העמק, נהיינו פליטים [...] הגענו לחיפה לביה"ס העממי ברח' שפירא. מדרגות, מדרגות, עליותועליות, משרדים ופקידים, דיונים והוראות, פרוזדורים ארוכים וחדרי ענק,מסביב המוני אדם, ילדים ותינוקות, [...] מה מסכן היה מראנו.... חברות דוממות בעיניים כבויות, יושבות באפס מעשה על החבילות [...] רצינו להשלות את עצמנו שזהו חלום, ארוך ומבעית, אבל משעבר יום, יומיים, שלושה, משעברו שבועות והפכו לחודשים, ידענו גם ידענו כי אכן פליטים אנחנו,פליטים בכול.

אבא, אותך לא זיהו. חודשים אחרי שנקברת (אם נקברת שם) עוד נכללת ברשימת הנעדרים בחזית הסורית של הצלב האדום. 98 נעדרים היו לנו בחזית הסורית. אתה מס' 47 [...] המכתב של הצלב האדום שבארכיון צה"ל מאשר שאינך שבוי בסוריה. כמובן שהטשטוש ההוא פרנס אותי. פנטזתי שאולי, אולי, אולי, אולי עוד תחזור".

בי"א באייר תש"ט, במלאת שנה להדיפת השריון הסורי בשערי הדגניות, הוסר הלוט מעל אנדרטת הזיכרון לנופלים הרבים בקרבות אלה, ובמהלך הטקס הוקראו דברי בן־גוריון שר הביטחון וראש הממשלה, שקבע שגבורת המתיישבים בעמק הירדן קבעה את גורל המלחמה בצפון הארץ.

הינה תמונות נדירות מטקס הסרת הלוט מעל האנדרטה ב־1949. תודתי נתונה על כך לארכיונאי אשדות יעקב שאול ינאי.

האנדרטה שנחנכה הייתה עמוד גרניט אפור בגובה ארבעה מטרים, שהובא מחורבות קיסריה אל חורבות צמח, כפי שכתב עיתונאי הארץ. בראש העמוד נקבע סמל ההגנה: חרב ועליה כרוך ענף זית, ועל הבסיס נחקק: "לגיבורים אשר נפלו בהגינם על בקעת כנרות במלחמת השיחרור תש"ח ובמותם נתנו את החיים ואת החירות לעמם ולארצם".

בסוף 1951 הכריז האגף להנצחת החייל על הקמת תשע אנדרטאות מרכזיות לחללי המלחמה ברחבי הארץ, ובהן אחת לחללי עמק הירדן. במתחם ההנצחה ליד הכינרת תכננו להקים תיאטרון, קיר זיכרון, אצטדיון, מגרשי משחקים, בריכות שחייה, מזח לשיט וגן גדול שישתרע מעין גב עד הדגניות. וכך ביולי 1952 החלו לבנות את התיאטרון בשיפוע לעבר שפת הכנרת ובו כ־2,000 מקומות ישיבה, "אמפיתיאטרון נחנך בעמק-הירדן", על המשמר, 24 במאי 1943, עמ' 1. במאי 1957 נחנך נחנך גם קיר זיכרון שעיצב הפסל דב פייגין. על הקיר היו שמות הנופלים ובצידם דמויות אדם חרוטות. כעשור אחר כך בד' באייר תשכ"ח (1968) נוסף למתחם סלע טבעי ענק שעיצב האדריכל ש' אלמוזנינו, ובתחתיתו נחקק: "דור לדור ישא זכרם". את העמוד העתיק הותירו אז שכוב "מבויש" על הקרקע, נשכח מלב...

תודתי לרויטל ג'יאמבשו שאיתרה את התמונה הזאת.

ארנון חפץ איש המועצה לשימור אתרים סיפר לי שאהרון ישראלי מכינרת כאב את "עלבונו" של העמוד, ולבקשתו בשנות האלפיים, כשחצר כינרת עברה שימור, הוצב העמוד בבסיס השובך ששוחזר בחצר בדומה לשובך ההיסטורי (ראו בתמונות)*.

*אגב, יש הגורסים שמדובר באותו עמוד שהתגלגל קודם כול מחצר כינרת אל צמח והיה לאנדרטת זיכרון ושב אחר כך לחצר, ואילו אחרים סבורים שמדובר בשני עמודים שונים. חידה זו עדיין לא נתפענחה...

השובך בשנות ה־20 [?] והשובך המשוחזר, צילום: זהבה חכם־גבאי

נסכם ונאמר: עמוד האבן שפיאר את קיסריה העיר הרומית בשפלת החוף התגלגל לחוף הכינרת והיה לאנדרטת זיכרון לנופלים בקרבות מלחמת העצמאות. עם השנים הוחלף העמוד באנדרטה גדולה יותר ונשכח... לימים נגאל מן השִכחה והיה בסיס לשובך באתר המספר את תולדות ההתיישבות הציונית בארץ ישראל.

הסלע שתכנן האדריכל ש' אלמוזנינו, צילום: אלי אלון

ב־2002 שופצה האנדרטה בידי האומן ראובן ג'יאמבשו, ונוספו בצד סלע הזיכרון שבעה סלעים ועליהם נחקקו שמות החללים בסדר כרונולוגי. האנדרטה עומדת בלב גן הנושק לכינרת ובו עצי דקל ודשא ירוק. סיפרו לי שהאנדרטה החדשה הורחקה משפת הכינרת (בתמונות עמוד הזיכרון מ־1949 רואים שהוא ניצב ליד האגם), כי הרוחצים בה לא כיבדו את האתר.

תוך כדי התחקותי על גלגוליה הרבים של האנדרטה התוודעתי אל הפסל דב (בוריה) פייגין (1907–2000), שעיצב את קיר ההנצחה ב־1957. פייגין עיצב כבר קודם לכן אנדרטאות לזכר חללי מלחמת השחרור, הינה כמה מהן:

א. אנדרטה לנופלים במלחמת השחרור, רחובות (1949)

ב. המנגנת על נבל ביד לבנים, גבעתיים (סוף שנות הארבעים)

ג. אנדרטה לזכר בוגרי בית הספר בורוכוב, גבעתיים

ד. אנדרטה לזכר חללי מושב חרות (סוף שנות הארבעים)

למעשה הכרתי כבר כמה פסלים שיצר דב פייגין, אבל עד שלא העמקתי בפרשת האנדרטה בצמח, פסליו לא עוררו את סקרנותי. לפני שנים, כשהתחקיתי אחר פסלי החוצות שמעטרים את ירושלים, נתקלתי בפסלו "נושא סוכה I" או "בדרך לגילה" (1984) הניצב כיום בצומת בכביש העולה אל שכונת גילֹה. אחר כך גיליתי פסל דומה לו ברמת אביב ליד בית חברתי דרורית "סוכה בשדה או קומפוזיציה על נושא סוכה בשדה" (1985). מעניין מדוע בחר פייגין לפסל בברזל אדום סוכות מופשטות? ייתכן שניסה להביא משהו מעברו הכפרי אל העיר... [ראו להלן]

א. אתרו הראשון של הפסל "נושא סוכה I" במרכז שכונת גילה

ב. אתרו השני של הפסל "נושא סוכה I", צומת גילה

ג. מיקומו הנוכחי של הפסל "נושא סוכה I" בשל בניית התשתית לרכבת הקלה.

ד. הפסל "סוכה בשדה", שדרות קק"ל תל אביב

לשמחתי, גיליתי את היקף יצירתו של הפַּסָּל החשוב הזה. הוא נולד בלוגנסק (כיום אוקראינה), והתבלט כבר בילדותו בכישרונו האומנותי. ב־1920 עברה משפחתו להומל והוא היה לחבר השומר הצעיר. ארבע שנים אחר כך הואשם בהשתייכות לתנועה בלתי־לגאלית וישב במאסר שלוש שנים. ב־1927 עלה ארצה והצטרף למקימי קיבוץ השומר הצעיר מס.ס.ס.ר, לימים אפיקים.

על תפקידו של אחד מפסליו של פייגין, כשחי בקיבוץ ראו בספר "הביתה" לאסף ענברי (עמ' 113–114):

"'ככה מתייחסים לפסל, בוריה [גורביץ']? אין לכם טיפת תרבות?'

'קרא לזה פסל, קרא לזה פוטיומקין – לא אכפת לי מה זה, בוריה [פייגין], אלא כמה זה שוקל בתור מכסה,'

'זה פסל, בוריה.'

'אם אתה אומר.'

'תביט על זה. תשים בצד מה שידעת על פיסול, ותסתכל על האובייקט.'

בוריה גורביץ' הסתכל על האובייקט. 'נו – מה אני מבין. בוא נדבר לעניין. קל להזיז את זה כשנכנסים וכשיוצאים.'

בוריה פייגין התקפל, ולא היו עוד הפרעות לחפירת הסליק. אנשי 'ההגנה' בטוצ'קה [...] ירדו לבור עם רובים עטופים בבדים ספוגים בגריז, עלו מהסליק, מצמצו אל השמש והחזירו את המכסה (את האובייקט, את הפסל) אל פי המחילה".

לימים עזב פייגין את הקיבוץ וחי בתל אביב ואף השתלם בפריז. שם הושפע מהפסָּלים שיצרו בסוף המאה ה־19 ובתחילת המאה ה־20: Rodin, Maillol, Bourdelle. באמצע שנות הארבעים חָבר לקבוצת אופקים והחל ליצור בסגנון מופשט. ב־1956 בהשפעת הפיסול המודרניסטי של Picasso ו־Julio González החל לפסל בברזל, בתחילה כרישום בחלל בעזרת חוטי ברזל מולחמים, ובמשך הזמן הפכו עבודותיו כמעט חסרות נפח: יריעות מתכת גזורות ומקופלות דוגמת "חיה" (1958).

א. פסל כורכר, מצפה רמון, 1962

ב. חיה, גן הפסלים ע"ש לולה בר אבנר, מוזאון תל אביב לאומנות, 1958

ג. חיה, המוזאון הפתוח תפן, 1958

פייגין הרבה ליצור עבודות בלמרחבים ציבוריים, ובהן הקירות הפיסוליים ב"שלום", אוניית הנוסעים של צים (1963), הקיר הפיסולי ועליו תבליט פניו של הנשיא גון פ' קנדי ביד קנדי (1966), התבליט על בניין בית הספר אורט בכפר סבא (1967).

א. וב. יד קנדי, הרי ירושלים (1966)

ג. בית הספר אורט, כפר סבא (1967)

עוד למדתי שאחד הפסלים הראשונים שיצר פייגין הוא הפסל "לזכר ילדים נהדרים" או "ילדה עם איילה" (1944). בפסלו הנציח את ילדי אפיקים שנקטפו באיבם, ובהם יהושע (שוקה) גלעדי ונירה קריצ'מן*. זאת ועוד, זהו פסל הברונזה הראשון שנוצק בארץ. פייגין הביא את פסל הגבס לבית היציקה של מאיר נחושתן באשדות יעקב הסמוכה לאפיקים, ולהפתעת השניים שהיו חסרי ניסיון ביציקת פסלים, היציקה עלתה יפה. ראו: מ' גבעתי, "מוזיאון ללא 'נדבנים'", למרחב, 19 באפריל

1959, עמ' 4

*עוד על ילדי אפיקים אפשר לקרוא בספרו של אסף ענברי "הביתה" (2009).

ומיהו מאיר נחושתן? (1906–1992) הוא נולד בעיירה איגנטובקה לאביו נחום גרוטמן שהיה בעל בית מלאכה ליציקת נחושת ודור רביעי ליוצקי נחושת. לימים עִברת מאיר את שם המשפחה והנציח את מקצוע אבותיו. מאיר שהיה חבר בשומר הצעיר, עלה ארצה ב־1925 והצטרף לקיבוץ השומר הצעיר בעפולה. ב־1927 הכיר את אשתו רעיה, הם נדדו בארץ, עד שב־1940 התיישבו באשדות יעקב, ושם נולדו שני בניהם: אורי ורמי. כבר ב־1933 החל מאיר ליצוק כלי נשק ותחמושת לשימוש ההגנה, ובאשדות יעקב הקים בית יציקה, והכין כלים לחדר האוכל, חלקי מכונות וגם יצק פסלים. במלחמת השחרור בעת כיבוש לוד נפל בנו הבכור אורי, והאח הצעיר רמי נפטר כמה שנים אחר כך מהכשת צפע. לזכרם הקימו ב־1958 באשדות יעקב את "בית אורי ורמי נחושתן", מוזאון אשר בו מוצגות בצד עבודותיהם של האחים שהיו אומנים מחוננים, גם תערוכות מתחלפות.

הזיכרון מהו? פתחנו בעמוד רומאי מעוצב שהיה לאנדרטה לנופלים על אדמת הארץ והיום משמש בסיס לשובך יונים באתר המשמר את מורשת ההתיישבות, וסיימנו באתר המנציח את בני הארץ הזאת שהוא כולו אומנות.

תגובות

רונית ידידתי סיפרה שהיא שותה תחליף קפה עשוי מעולש (ציקוריה), כי אינה מגיבה היטב לקפאין, עם זאת היא אוהבת מאכלים עם ניחוח של קפה, ובעיקר גלידה!

רנה (בת למשפחת בלנקט) חברתי שעלתה ארצה מפינלנד כתבה שבבית הוריה נהגו להכין קפה בפרקולטור מספר פעמים ביום, וכמוהם נהגו אוהבי הקפה (הרבים) בפינלנד בפרט ובארצות צפון־אירופה בכלל. את הקפה היו שותים בכוסות פורצלן קטנות ומעוטרות שהונחו על גבי צלוחיות עם עיטורים זהים.

מערכת כלי הקפה של משפחת בלנקט

רחלי הארכיונאית של גבת כתבה שהחזרתי אותה חמישים שנה אחורה אל שיעורי הספרות של בלהה בן־דור מורתהּ וציינה שאף היא אוחזת בספר שירי ז'ק פרוור ונזכרת בו כשבאמצע החורף יש פתאום יום שִמשי, כזה שקשה לבזבז בבית פנימה:

ביטול זמן

לפני בית החרושת נעצר העובד פתאום

מזג האוויר היפה משך לו במקטורן

וכשהוא מסתובב ומביט בשמש

האדום ועגול לגמרי

מחייך בשמי העופרת שלו

הוא קורץ בעינו קריצה של קרבה:

שמע נא חבר שמש

אתה לא מוצא

זה די חמורי

לתת יום שכזה לפטרון?

ושרה'לה חברתי הזכירה לי את שירה הקולע של אגי משעול;

אני שותה קפה

לעשות סימן בזמן:

עד כאן

מ כאן

צעצועי הקינדר שלי