חיפוש

עִבְרִית לוּ נִכְתְּבָה


הַיּוֹם אָמַר לִי מִישֶׁהוּ,

בַּר־סַמְכָא בְּבַלְשָׁנוּת:

שָׂפוֹת הֹדּוּ־אֵירוֹפִּיּוֹת

מִתְנַכְּלוֹת לְאִטְרֵי יַד יָמִין.


וְעִבְרִית?

לוּ נִכְתְּבָה מִלְּמַעְלָה לְמַטָּה,

בְּחַרְטֻמִּים וּבִיתֵדוֹת,

הָיוּ חַרְסֵי כְּתָבֶיהָ

מְשׁוּלִים לְכוֹכָבִים וּתְהוֹמוֹת.


מִשֶּׁהִיא נִכְתֶּבֶת מִיָּמִין לִשְׂמֹאל,

הִיא נָעָה מֵעַצְמָהּ אֶל מְחוֹז חֶפְצִי

מוּל מַפְתֵּחַ הַלֵּב.


גיורא לשם, 1992

העיסוק בשפות ובאבני בניינן ליווה אותי מאז שאני זוכרת את עצמי. אהבתי מילים, אהבתי משחקי מילים, אהבתי לקרוא, אהבתי לכתוב. לא ייפלא אפוא שבחרתי ללמוד מה שבחרתי. אחת התמונות הראשונות שתליתי בביתי הייתה טבלת התפתחות האלף בית שלעיל. קניתי אותה בחנות מוזאון ישראל ושנים היא הייתה תלויה מעל שולחן העבודה שלי. אחר כך הבאתי אותה ליחידה להוראת עברית בבית הספר לתלמידי חו"ל שבאוניברסיטה העברית – שם עבדתי, ומאז היא תלויה שם.


ידוע שאותיות הן יסוד עיטורי באומנות המודרנית ונכתב על כך לא מעט. שמתי לב שיש הבוחרים להשתמש דווקא באותיות של הכתב העברי העתיק, כלומר הכתב הקדם־כנעני; אולי משום ייחודן או מאחר שהשימוש בהן מבליט את הקשר עם העבר של העם ואולי מי שמשתמש בכתב זה חד חידה לצופה. הינה כמה דוגמות לשימוש כזה;


בית לאה באלינט, רחוב הנטקה 32, קריית היובל ירושלים


לאה באלינט (1938) נולדה בפולין ואת תקופת השואה עברה בגטו ובמנזר פרציסקני ליד ורשה. ב־1950 עלתה ארצה. בבגרותה עסקה בהוראה ובניהול בארגון ויצ"ו. ב־1995 הקימה את "ארכיון הילדים ללא זהות" וסייעה לרבים מניצולי השואה שהיו ילדים רכים ולא הכירו את הוריהם, להתחקות אחר שורשיהם. באותה שנה אף הדליקה ב"יד ושם" משואה בערב יום הזיכרון לשואה ולגבורה.


בית רינה ושמעון בקין, רחוב זבולון 6, קריית טבעון


וגם בבית משפחת האמנית רינה ר. בקין ושמעון אישהּ נכתבה הכתובת בכתב עברי קדום על קיר קרמיקה מעשה ידיה של רינה (1934). רינה שעיקר אומנותה – ציור, נולדה בגליציה, שרדה במלחמת העולם השנייה בגטו ובמקומות מסתור, וב־1947 עלתה ארצה.





הפסל דודו גרשטיין יצר סל כחול ובתוכו הברכה: "שלום על ישראל", 2002. הפסל ניצב בסמוך לבית הספר לתלמידי חו"ל, בחזית בניין רבין, קמפוס הר הצופים.


גרשטיין (1944) שהוא צייר ומאייר ספרים, מורה ופסל, פיתח את הסגנון הפוסט־פופ ארט המתאפיין בצבעים עזים על מגזרות מתכת רב־שכבתיות, והוא יוצר בו פסלים קטנים ופסלי חוצות. פסליו פזורים ברחבי הארץ והעולם. את קמפוס הר הצופים בירושלים מעטרות כמה וכמה מיצירותיו, יצירות שליוו אותי בעבודתי. הינה הן לפניכם.



א. "רוכבת האופניים", 1985, רחבת גוש 7 (בניין מדעי הרוח)*

ב. "ראש בראש", 1998, פורום

ג. שער הכניסה לבניין גולדסמית

ד. "אוטובוס", הירידה למנהרת האוטובוסים

ה. "עולם ומלואו", בניין בית הספר לתלמידי חו"ל


*היצירה הזאת עשויה עץ, ואילו האחרות – מתכת.

הינה שניים מציוריו של דודו גרשטיין.


לאחרונה ביקרתי בסטודיו שלו הנמצא באזור התעשייה של בית שמש (רחוב המלאכה 17), והילכתי לי בין יצירותיו המעשירות־עין והמשמחות־לב, ובהן: ציורים שופעי־צבע, פסלי מתכת עשויים בחיתוך לייזר וכלי קרמיקה שחבֵרו יוצר והוא מצייר עליהם . ביקור חווייתי מאוד. משהו מרוח היצירה שלו אפשר לספוג בסרטה של שרי רז.

הינה הסרט.



בכניסה לסטודיו על הקיר תלויות דפנות הסוכה שבתמונה – הדפנות הן שיר הלל לאלף בית העברי בן־זמננו.


והיו עוד אומנים ישראלים ששילבו ביצירותיהם את הכתב הקדם־כנעני.

הבולט בהם הוא משה קסטל (1909–1991), שנמנה עם מייסדי "אופקים חדשים" (1947): מרסל ינקו, יחזקאל שטרייכמן ואחרים. קסטל יצר יצירות קיר ותבליטים רבים ברחבי הארץ ומחוצה לה. בתחילה היה סגנונו אוריינטלי, ולאחר שבשנות הארבעים התגורר בצפת נעשו תמונותיו אפופות אווירה מיסטית יותר. לימים הפך סגנונו יותר ויותר מופשט.

א. שלום ממדינת ישראל, בזלת ושמן

ב. ירושלים, בזלת ושמן

ג. אותיות קדומות


והינה עבודות של אומנים אחרים;

א. שמחו את ירושלים, מרדכי ארדון

ב. אותיות קדומות, לוי בנימיני

ג. מחזיק ספרים, בלתי־ידוע

ד. סמל ממגורות דגון (הגרסה הראשונה), עלי גרוס

ה. קיר קרמיקה, ספריית אוניברסיטת בר־אילן, שרגא ווייל וחווה קאופמן, 1968

ו–ז. מגילת רות, שלמה ידידיה (זילנפריינד)

ח. פסיפס, מרדכי יואלי, חדר האוכל, קיבוץ אילון


דינה רוט ידידתי סיפרה לי על התערוכה של זאב אילון "מה שכתוב: עברית בכתב כנעני" (2018), שנקודת המוצא בציוריו אלו היה הכתב הקדם־כנעני. הינה כמה מיצירותיו.


















































צילומים: דינה רוט


עוד פרטים על התערוכה.


חלפתי ברחוב שלומציון 28 ליד גלריה רקיע – שם נמכרות עבודותיו של הצייר דוד רקיע (1928–2012). נכנסתי פנימה ושאלתי את קרין בתו של רקיע המנהלת את המקום, אם אביה שצייר ציורים רבים שעיקרם אותיות האלפבית העברי, השתמש גם באותיות מן הכתב העברי הקדום. היא הצביעה על ציור אחד ואמרה שרק בו היא זיהתה רק את האות שי"ן הקדומה. הינה הוא לפניכם. אגב, האות שי"ן מופיעה לעיתים קרובות בציוריו של רקיע והוא הסביר שהיא מסמלת את שם משפחתו שטרנפלד (שאותו תרגם לרקיע), והוסיף שהאות שי"ן הבנויה משלושה חלקים גם מזכירה לו את האות W אשר גם היא חלק משמו הלועזי – Walter, לפי גדעון עפרת, "דוד רקיע: אותות", 2009, עמ' 75.



מלי וגידי ארבל מכריי מרמת ישי חקקו על אבן בכניסה לביתם את המשפט:"אִם עֶבֶד, אִם הֵלֶךְ – נוֹצַרְתָּ בֶּן מֶלֶךְ", כלומר כל בני האדם שווים. המילים הללו לקוחות משיר בית"ר, המנונה של תנועת הנוער בית"ר, שכתב זאב ז'בוטינסקי בעת שהותו בפריז (1932). את השיר הלחין דב פרנקל.


ולסיום, חברתי המוכשרת יונת שימחה אותי וכיירה למעני שלט. על גביו חָרטה בכתב עברי עתיק את דבריו של שמעון הצדיק, כפי שהם מובאים בפרקי אבות.

התדעו מה כתוב כאן?


אם תרצו להיזכר בקיצור בתולדות התפתחות הכתב, צפו בסרטון המצוין הזה של מוזאון ישראל:

"המצאת האלף־בית: פרעה בכנען – הסיפור שלא סופר", מסבירה: פרופ' אורלי גולדווסר.


ברור הוא שהכתב הינו חלק מתרבותו של אדם ומזהותו. לאחרונה כשטיילתי בחיפה נזדמנתי למכללה לעיצוב ולתקשורת חזותית "תילתן", הנמצאת בדרך העצמאות 65 (הוקמה ב־1994). על קירות המכללה היו תלויות עבודות גמר מרתקות של תלמידים. במיוחד משכה את תשומת ליבי יצירתה של מאיקה בן־משה. וכך היא כתבה:"כבת לאמא יפנית ואבא ישראלי, תמיד הרגשתי שיש דיסוננס ומרחק בין התרבויות, ולכן החלטתי לחבר את יפן וישראל לשפה אחת. אחרי מחקר ולימוד יסודי של מבניות אותיות א–ת בעברית וביפנית, עיצבתי פונט המשלב את האותיות העבריות והיפניות, לפי הגיית האות, וכך גם יפנים וגם ישראלים יכולים לקרוא את האותיות בקלות, דבר המקרב בין התרבויות".


ישראל ויפן – שפה אחת, מאיקה בן־משה, 2020


משהו דומה יצרה כבר קודם לכן לירון לביא־טורקניץ' אלף בית משולב של עברית וערבית. מרתק!


ערברית להנאתכם.


אחד הדברים שנחקקו בתודעתי בשיעורי הבלשנות באוניברסיטה העברית (כבר חלפו מאז 40 שנה) הוא ההבחנה בין מְסַמֵּן ומסומן, הבחנה שהבלשן Ferdinand de Saussure (1857–1913) הגדיר. מְסמן הוא השם הניתן לממד הצלילי של המילה, הוא הייצוג שלה (ללא המשמעות הנלווית אליו). המסומן הוא המובן שעולה בתודעתנו עם קליטת המְסַמֵּן – צירוף המסמן והמסומן יוצר סימן. לרוב הקשר בין המסמן והמסומן הוא שרירותי!!!


והינה בשנת 1993 – והימים ימי העלייה הגדולה מברית המועצות לשעבר – פרסם מיכאל גונופולסקי, שעלה לארץ מאוקראינה שנתיים קודם לכן, את הספר "עברית בתמונות". הספר הוא מעין מילון בתמונות, שבו האומן ניסה להראות שיש לכאורה קשר בין המסמן למסומן. הינה כמה דוגמות.



מאז הוא השתלב בחברה הישראלית והיה למעצב וצייר קריקטורות. הינה כמה דוגמות:



תגובות

רחל ידידתי הקוראת הנאמנה סיפרה שהיא זוכרת את אולם אדיסון משנות החמישים – עת הופיעה שם במקהלה בפתיחת הוועידה השנתית של בני עקיבא. היא כתבה: "התרגשנו מהאווירה של הכיסאות המרופדים בארגמן ומהווילונות". והוסיפה שהם שוכנו אז באולפן עציון בתלפיות ואת ארוחותיהם אכלו במסעדת טרבלוס, יפו 52, פינת המלך ג'ורג'.


טרבלוס הייתה מסעדה עממית שהגישה אוכל בסיסי: מרק ולחם ללא הגבלה בלירה וחצי, נקניקיה ופירה. גם בשבת יכולתָ לאכול שם, אם קניתָ מראש תלושים. את המסעדה ניהל רפאל טרבלוס, בן לסוחר בדים בעיר העתיקה. וכיצד התחיל הכול? מספרים בירושלים, שהמבנה היה של משפחת ולירו. כיוון שאחת מבנות ולירו הייתה עיוורת השיאו אותה לחתן מסלוניקי, אדם בזבזן ועצלן. כדי שיוכלו בני הזוג להתפרנס, פתח אבי הכלה מסעדה במבנה, אך הבעל העצל העדיף לבלות והכניס את רפאל טרבלוס כשותף לעסק, ומאז...









מימין: בית וולירו (1920–1924), שלימים שכנה בו מסעדת טרבלוס

אלבום אשר ואירה קוך ובתם יהודית קרן, ישראל נגלית לעין


חן עמיתתי ליד יצחק בן־צבי סיפרה שבזכות המודעה על הכתרת המלך ג'ורג' השישי הראתה לבתה שהשם אליזבת הוא הגרסה האנגלית של אלישבע, ואכן חן קראה לבתה אלישבע גם משום היותה בת למשפחה דוברת־אנגלית.









"לרגלי הכרמל גננו ומנגד לו כחל־ים" – תבליט המתכת שיצר האומן גרשון קניספל (שדרות אבא חושי 42), ובו השורות מהשיר "גננו", שכתבה רחל בעקבות עבודתה בגן הירק שהיה ברחוב הירוק במעלה הכרמל.



צעצועי הקינדר שלי




146 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול