ביום למוחרת יצאנו במכונית החשמלית החדשה של זילקה אל עבר העיר האוניברסיטאית היפהפייה היידלברג. בדרך עצרנו בביתה של קטרינה חברתה בעיר Weinheim, כ־10 ק"מ צפונית להיידלברג. מן הוויקיפדיה אני לומדת שוויינהיים היא עיר תאומה של רמת גן. השתיים הכירו בישראל וקטרינה מדברת אף היא עברית. היא קיבלה אותנו בחום ובשמחה בארוחת בוקר ישראלית עשירה... ואף סחטה מיץ טרי מן התפוזים שצומחים בגינתה המלבלבת.
ביתה של קתרינה היה בית סביה ואופיו הישן נשמר, קירות הבית מקושטים ביצירות רבות, מעשה ידיה של אימהּ, והינה מקיר הסלון שלה שוב ניבט אליי ציור של מרק שאגאל – הדפס עדין של אסתר המלכה.
להיידלברג נסענו שלושתנו ביחד, והעיר קיבלה את פנינו מכוסה בצעיף של ערפל. לא ראיתי את היידלברג הקלאסית כמו בתמונה שלהלן.
צעדנו ברחובותיה מביטות בעיר מבעד לקרעי עננים. הצצנו לרגע לאוניברסיטה (בעבר אגב הציעו לי ללמד שם עברית...). בין השאר ראינו העתק של Codex Manesse (Große Heidelberger Liederhandschrift) – כתב יד מאויר המכיל את אוסף השירה השלם ביותר של שירה גרמנית בימי הביניים (140 משוררים). הקובץ שנשמר באוניברסיטת היידלברג, נערך עבור משפחת מאנסה מציריך בשנים 1304 ל־1340 לערך. בראש כל פרק מצוירת דמות המשורר במיניאטורה.
משם צעדנו אל עבר Heiliggeistkirche שנבנתה בשנים 1398–1515 בסגנונות הרומנסקי והגותי. במהלך הביקור בה התברר לי שסיפורים מרתקים קשורים בה. אבל ראשית לכול, יש לומר, נעים היה להלך בה, חשתי שלווה ורוגע, אולי בשל צבעיה שהם צבעי אדמה עדינים וקוויה הנקיים.
ואז שמעתי את סיפורם של חלונות המשכית בכנסייה. בשנות ה־70 היה צורך להחליף אותם, והמשימה הוטלה על האומן יוהנס שרייבר. הוא הציע תוכנית לסדרת החלונות, אך זו עוררה התנגדות בקרב הציבור והפרשה זכתה לכינוי Heidelbergerfensterstreit. רק חלון אחד הותקן במקום, ואת האחרים יצר מאוחר יותר אומן הזכוכית הבריטי Brian Clarke.
זהו חלונו של יוהנס שרייבר: הצבע האדום מייצג את רוח הקודש היורדת אל האדמה (החץ הלבן). במרכז רשומה משוואת איינשטיין E=mc² ולמטה מצוין התאריך שבו הוטלה פצצת האטום הראשונה על הירושימה – שניהם צבועים כחול. בחלק העליון של החלון נכתב בכתב גותי, באותיות שחורות. קטע מהאיגרת השנייה של פטרוס המתאר את סוף העולם ומתחתיו פסוק מישעיהו (לד, י), הרומז לכך שייתכן שאלוהים יחוס על האדם על אף טעויותיו???
אלה כמה מהחלונות שעיצב בריאן קלארק.
לוח זיכרון שמוצב בכנסייה חשף לפניי את הגרמני הראשון שהוענק לו התואר חסיד אומות העולם – Hermann Ludwig Maas (1970–1877). הוא שימש כומר בכנסייה הזאת וסייע ככל יכולתו להצלת יהודי מחוז באדן בעת מלחמת העולם השנייה.
ואיך כל זה התחיל? ב־1903 הגיע מאס לקונגרס הציוני השישי, פגש שם כמה מהמנהיגים הציוניים ובהם הרצל, ויצמן, ומרטין בובר שאיתו שמר על קשר כל חייו. בעקבות זאת התחזקו קשריו עם העם היהודי והוא היה לחבר בתנועה הנוצרית האקומוניאלית (הדוגלת בשיתוף פעולה בין הדתות המונותאיסטיות). ב־1933 ערך מסע בן שלושה חודשים בפלשתינה, ומששב מביקורו החלו הנאצים לחשוד בו ואף עקבו אחריו. הוא התעלם מכך וחיזק את קשריו עם הקהילה היהודית; תרגם שירים של ביאליק וכתב מאמרים לעיתון הציוני־גרמני Jüdische Rundschau. זאת ועוד, את בתו הוא שלח לארץ ללמד ציונים צעירים אריגה, אירח בביתו מנהיגי דת יהודיים בערב חג המולד וביקר אצלם בחגי תשרי ובפסח. וכך בשנת 1940 כשיהודי אזור באדן נשלחו למחנות ריכוז, הצליח מאס לשמור על הזקנים והחלשים יותר בביתם, ולאלו שנתפסו עזר להשיג ויזות ולהגר למדינות בטוחות. אך בסופו של דבר ב־1942 עקב לחצם של השלטונות הנאציים נאלץ לפרוש ממשרתו, נכלא במחנה מעצר בצרפת ועבד שם בעבודות פרך.
כשיצאנו מהכנסייה פנינו לעלות אל Heidelberger Schloss המשקיף על העיר, שבאותו יום הייתה טבולה ב"מרק ערפל", כפי שאומרים בגרמנית. החלטנו לעלות להר ברכבל הוותיק, והוא טיפס אט אט במעלה ההר, בין עצי היער והשיחים ירוקי־העד. חוויה אירופית. לאורך כל הדרך הבטיחו לי זילקה וקתרינה שבמבצר מצפה לי הפתעה.
והינה... במקום שמורה כנראה החבית הגדולה ביותר בעולם. התרגשתי, חשתי שזו דרישת שלום מבני משפחתי, שהרי מוצאי ממשפחת חבתנים... החבית אכן עצומת־ממדים (נפחה המקורי היה 221,726 ליטרים ועקב התייבשות עץ החבית נפחהּ כיום הוא 219,000 ליטרים) והגודל מרשים. את הכלים המוצגים לידה, כלי החבתנות אני מכירה מהבית...
על סבי החבתן כתבתי באחד מיומני הרשת הראשונים.
החבית הזאת מוזכרת בספר "טיל אוילנשפיגל", הינה הקטע בתרגום אברהם שלונסקי.
"פתאום הופיעו שרי לשד־האדמה, גוצים ומסורבלים, שמתניהם עבות כפיטָס של היידלברג ושוקיהם גדולים כחביונות של יין; ושריריהם חזקים וחסונים כל־כך, שאפשר היה לשער שכל גופם עשוי אשכולות־אשכולות של ביצים גדולות וקטנות, שנצמדו והיו לאחדים, וכל השרירים נחפּו עור אדמומי ושמנוּני, המתנוצץ כזקנקניהם הקלושים ושערותיהם האדמוניות, ובידיהם ספלי־אדירים, הממולאים מין משקה־משוּנה".
*פיטָס היא חבית גדולה, שאין מזיזים ממקומה.
במבצר ביקרתי גם במוזאון יפהפה לרוקחות. הינה כמה תצלומים;
עם סיום הביקור, העפנו מבט אחרון על העיר המעורפלת,
ונסענו חזרה ל־Weinheim. קתרינה הוליכה אותנו למסעדה מקומית טיפוסית במרכז העיר, לעצמה היא הזמינה Cordon bleu ועוררה בי נוסטלגייה. פעם בשנים הראשונות בירושלים קיוויתי להיות מארחת למופת וניסיתי כוחי בהכנת מנה זו...
על הלשון
מסתבר שהמנה הזאת המיוחסת לצרפתים הומצאה ב...שווייץ. שמהּ – פירושו "סרט כחול" במילון Larousse מסופר שצירוף המילים הזה שימש בתחילה כינוי לאבירים במסדר Saint Esprit צרפתי, מסדר אבירים שהקים אנרי ה־3 ב־1578 ואשר חבריו נהגו לענוד לגופם סרט כחול. במשך הזמן התרחבה משמעות הביטוי והוא החל לשמש לתיאור שפים מצטיינים, אולי גם משום שעל פי רוב רצועות הסינר שעטו לגופם היו בצבע כחול [?], ויש הסבורים שהטבחים שהכינו את ה־Cordon bleu נהגו לקשור את רכיבי המנה בחוט בצבע כחול...
דיוקן Louis Antoine de Pardaillan de Gondrin (דוכס ד'אנטין), שצייר Hyacinthe Rigaud. בציור עוטה הדוכס את הסרט הכחול של חברי מסדר Saint Esprit.
ועוד אמשיך בסיפוריי...
תגובות
בעקבות יומן הרשת "לקט, שכחה ופאה" כתבה לי רחל ידידתי המתנדבת בארכיון התצלומים של יד יצחק בן־צבי, שבימים אלה היא עוסקת בתיעוד אוסף שהגיע מקיבוץ דליה, ובאוסף יש תצלומים גם מכנס המחולות הראשון שהתקיים בדליה ב־1944. ועוד כתבה, שנושא הכנס הראשון היה מגילת רות, ויש באוסף כמה תמונות מריקוד המלקטות שהוצג שם. "כן, הכול מתחבר...", היא חתמה את דבריה.
הינה תצלום אחד של ריקוד המלקטות (מהוויקיפדיה)
ואני גיליתי עוד יוצר שהשתמש בצעצועי קינדר – איש חיפה האומן הרב־תחומי משה נובק. ילדיו של האומן עיצבו תערוכה מיצירותיו בביתו על הכרמל וביקרתי שם. משה נובק גם צייר ופיסל, גם ארג שטיחים ועיצב את חברת התעופה "מעוף". בערוב ימיו עיצב בקבוקים שונים. אחד מהם היה בקבוק של צעצועי קינדר. הינה הוא לפניכם.
צעצועי הקינדר שלי