פילפילון


הפיל, כך חשבתי, אינו חלק מן התרבות הארץ־ישראלית, זהו בעל חיים החי באפריקה או בדרום־מזרח אסיה, אך מתברר שגם בתרבותנו יש פילים...

פילים ראיתי בגני חיות ואולי פעם בקרקס (איני אוהבת מופעי קרקס. זכורה לי חוויית ילדות של מופע קרקס שגרם לי לתחושת מחנק ומאז... אני מוותרת). גם את בנותיי לקחתי לא פעם לגן החיות התנ"כי בירושלים ואהבנו לצפות במשפחת הפילים בגן: הפילה תמר ובנה גבי והפיל טדי. כן השמות אינם מקריים.


פילון בגן החיות התנ"כי, 2022, צילום: זילקה אלווס־כרייסט



בעודי כותבת השבוע את יומן הרשת על נוכחותו של הפיל בתרבות הישראלית, החלו להתפרסם בעיתונות ידיעות על גילוי חט הפיל בן כחצי מיליון שנה באזור קיבוץ רבדים. אם כן פעם חיו כאן פילים!!!

גילוי החט.


בילדותי פגשתי פילים מצוירים אצל נחום גוטמן, בסיפור "בארץ לובנגולו מלך זולו",


וב"עליקמא הקטן" של מרים ברטוב (עסקתי בו כבר ביומן הרשת "דירה להשכיר – למי?"). את עליקמא שנפל מעל גב הפילון יצר בפסיפס האומן שמעון אגסי מקיבוץ שובל (בפסיפס רואים גם מחווה ל"מעשה בחמישה בלונים").



לבנותיי סיפרתי גם את הסיפורים הללו וגם אחרים;


בילדותנו גם שרנו על פילים;

פיל פילון, חווה אלברשטיין, מילים ולחן: מרדכי זעירא


מה עושות האיילות, יהודית רביץ ויוני רכטר, מילים: לאה גולדברג, לחן: יוני רכטרכי הפילות הגדולות שיחקו איתן בג'ולים וגולות...


על הלשון

בתנ"ך הפיל נזכר רק בדרך עקיפה: "כִּי אֳנִי תַרְשִׁישׁ לַמֶּלֶךְ בַּיָּם, עִם אֳנִי חִירָם; אַחַת לְשָׁלֹשׁ שָׁנִים תָּבוֹא אֳנִי תַרְשִׁישׁ, נֹשְׂאֵת זָהָב וָכֶסֶף, שֶׁנְהַבִּים וְקֹפִים, וְתֻכִּיִּים" (מלכים א י, כב, ובפסוק דומה דברי הימים ב ט, כא) – שנהב שהוא החומר שממנוּ עשויות השיניים הבולטות של הפיל, הוא הֶלחם של המילים "שֵׁן" ו"הב". הב הוא כנראה גלגולה של המילה הקופטית לפיל Ⲓⲏⲃ או Ⲉⲓⲏⲃ. מילה זו נמצאת בשם האי יֵב שבמצרים (אלפנטינה); מי שלמד בחוג ללשון העברית הכיר את הארמית של מכתבי יב ואחרים נתקלו בו בוודאי בתשבצים.


ולמרות היעדרו של הפיל מנופנו הטבעי בלשוננו משמשים לא מעט ביטויים שבמרכזם "הפיל", ביטויים שאולים ברובם; לעייל (להכניס) פיל בקוף של מחט, לעשות מזבוב פיל, פיל לבן, פיל בחנות חרסינה, ובלשון הצבאית: פילים בקנה ומשגע פילים.


עוד על כך קראו אצל רוביק רוזנטל, הפיל והשאלה היהודית


להפתעתי, גיליתי שהפיל הוא סמל של שני מפעלים קיבוציים ותיקים, שסמליליהם עוצבו בידי אומנים חברי הקיבוץ.


בקיבוץ גיניגר עיצב לפני למעלה מחמישים שנה האומן אהרון שושני בן הקיבוץ את סמליל המפעל, שמייצרים בו יריעות פלסטיק ענקיות המשמשות בחקלאות. בתהליך הייצור היריעות יוצאות מהמכונה כשרוול מנופח, ובסמל חדקו של הפיל דומה בצורתו לשרוול המכונה. שושני עיצב גם את הגופן של הסמליל. ויש מי שאומר שכשהגה שושני את הסמליל הדהד בראשו שמו של מפעל פלסטופיל בקיבוץ הזורע. גם בו מייצרים יריעות פלסטיק...


מימין: סמליל המפעל, האומן אהרון שושני בעת יצירת הסמליל על בניין המפעל המוגן לקשישים. שם ייצרו שקיות ניילון משאריות המפעל. לסמליל זה נוסף השם "נעם", ואוזנו של הפיל היא האות עי"ן.


אהרון שושני נולד בגיניגר ולמד בנעוריו בבית הספר החקלאי "כדורי". ב־1946 התגייס לפלמ"ח, ובשנים 1946–1947 ישב בכלא לטרון וברפיח. במלחמת העצמאות היה בחטיבת הראל, השתתף בקרב הראשון על הקסטל ונפצע בקרב במנזר סן סימון. לאחר המלחמה שב לקיבוץ ובמחצית השנייה של שנות ה־50 למד אומנות במכון אבני. במשך השנים עבד בענפים שונים בחקלאות, ולצד עבודתו צייר, אייר ויצר עבודות רבות במרחב הציבורי בגיניגר.


ב"סקר אמנות הקיר בישראל" תיעדנו עוד עבודות של אהרון שושני. הינה שתיים מהן;

מימין: עיגולים בטיח – קיר מעוטר במועדון לחבר; עיטורים בטיח – קירות בתים בשכונת ל' בקיבוץ.



גם סמלו של מפעל "המברשת רוחמה" הוא פיל הניצב על מברשת. המפעל נוסד ב־1947, ולימים הסמליל עוצב מחדש בידי האומנית חברת הקיבוץ וירה וינר.

הינה תבליטים בבטון, שיצרה ברחבי הקיבוץ;



גלגולים שונים של הסמליל – מן הראשון עד הנוכחי. הסמליל, כפי שאפשר לראות, שימש בשינוי קל גם סמל של קבוצת "הפועל רוחמה".



בשנת 1947 קנו חברי קיבוץ רוחמה בית מלאכה לייצור מטאטאים ומברשות בחיפה (כנראה סמל הפיל יובא משם). ב־1955 החליטו להתרחב וביקשו לקנות את בית המלאכה למברשות צבע של פרנקפורט שפעל בנחלת יצחק, אבל העמידו תנאי, ששני הפועלים שעבדו במקום יבואו להדריך אותם. אחד מהם היה חיים פרקש אביו של שי פרקש, ידידי מְשמר הקירות. הוא התמיד בעבודה במשך שנה שלמה, והיה נוסע מביתו במרכז הארץ לקיבוץ רוחמה בנגב. אחרי שנה שב לעבוד בבית מלאכה אחר בתל אביב. ב־1959 פתח חיים פרקש בית מלאכה משלו ברחוב העלייה בתל אביב־יפו וצייד אותו במכונות משוכללות. הלקוח החשוב הראשון שלו היה התעשייה הצבאית. לימים היה בית המלאכה לחברה המשפחתית "פאר" [היום "פאר–נשר"] הפועלת עד היום בתחום מוצרי הצביעה, הבנייה והגימור.


אגב, חיים פרקש נהג לציין שהרבה מעושי המברשות בחרו בשם חיה: אריה מברשות ונמר מברשות, נשר מברשות ותוכי מברשות, ורק הוא בחר בשם המהודר "פאר", המְשמר במשהו את שמו הלועזי "פרקש".

צפו בסרטה של יעל קציר "המברשתן האחרון" – על חיים פרקש.


הסמליל של המפעל בקיבוץ רוחמה מזכיר את הסמל של נעלי פיל. מן הסתם נבחר הפיל כדי לציין את תכונת החוזק הן של המברשות הן של הנעליים.



נעלי פיל.


שי פרקש היקר אירח אותי ואת חברתי יונה בסטודיו שלו בלוד – סטודיו "תכלת", אשר בו הוא עוסק בשימור ציורי קיר. בסטודיו הוא שומר גם את הכלים והמכשירים ששימשו את אביו במלאכת המברשתנות, והוא הציג אותם לפנינו והדגים כיצד הם פעלו. שי העביר לי שתי פרסומות שאף בהן השתמשו בסמל הפיל: האחת למפעל לרהיטי ברזל אשר נקרא "פיל" והשנייה למלט שיובא ארצה מחברה גרמנית שסמלילה היה פיל.

20 באפריל 1921



30 בדצמבר 1924


לאחרונה טיילתי בגבול הצפון ליד מושב שתולה וצפיתי בציורי הקיר של מיזם "קירות מדברים". בשנת 2018 הגיעו 8 ציירי קירות מ־Artist4israel וקישטו את החומה בציורים מרהיבי עין. כדי להתכונן למשימה פגשו את התושבים באזור ושאלו אותם אילו נושאים חשוב להם לתת לבטא בציורים. אחד הציורים היפים במקום הוא משפחת הפילים הצבעונית – פרי יצירתו של האומן הדרום־אפריקני Falko One. הפיל הוא הדימוי הנפוץ ביותר בעבודותיו (יש לו כמאתיים פילים בדרום־אפריקה ומחוצה לה), והוא מסביר שהחל לצייר פילים בשל שתי תכונותיהם הבולטות: חוזקם וכוחם. הישראלים המבוגרים לא התלהבו מרצונו של האומן לצייר פילים, משום לא חשו שהפיל הוא חלק מעולמם, ורק כשילדי המקום ציינו שעדר הפילים מסמל בעיניהם משפחה מגובשת, השתכנעו ההורים והציור היפהפה מעטר כיום את החומה.


צילום: לאורה כהן



תגובות

ביומן הרשת האחרון כשכתבתי על מורתי וחברתי אסתר גולדנברג שהלכה לעולמה לאחרונה, הזכרתי שסיפרה לי שאהבה במיוחד את הפרק על עולם המוזיקה של ד"ר מזיא בספרי "חמש עטרות". והינה נתקלתי השבוע בדברים שכתב המלחין שלמה רוזובסקי על ד"ר מזיא כמעט מאה שנה קודם לכן.

"האנציקלופדיסטים הצרפתים בני המאה הי"ח, שחיו בתנאים תרבותיים יותר נוחים, הצליחו לפתח את כשרונותיהם בצורה הרמונית ולהביא לידי גלוי את כחות היצירה שלהם עד תומם. לאנציקלופדיסטן הארץ־ישראלי, לד"ר מזיא, שעבר דרך־קוצים ארוכה של ראשוני החלוצים בארץ, שהתנגש בתגרות עם הבידואים בארחות העקלקלות של הימים ההם, וטעם טעם בצות־הקדחת שהוכרח לעבור בזמן נסיעותיו לרפא את החולים שצפו לעזרתו לא נתגלגלה הזכות לפתח את כשרונותיו המוסיקליים ולהעלותם לגובה שאיפותיו השכליות. אולם כותב תולדותיו של האדם הנפלא הזה לא ישכח להזכיר גם מתנת־אלהים זו, שמלאה תפקיד רב־ערך בחייו האינטימיים של המנוח", הארץ, 10 בינואר 1930, עמ' 5.


לפניכם פתרון תשבץ ההיגיון שחיבר יורם הרועה;


ושוב בדרך המקרה, תשבץ ההיגיון שפרסם אמנון בירמן בעיתון הארץ ביום שישי שעבר השתלב בסיפור חיי; ההגדרה הראשונה (4 אותיות) הייתה "קיבוצניקית מייבשת", והתשובה היא כמובן מגֶּבֶת, אבל אפשר גם לקרוא את זה מִ + גבת (מקיבוץ גבת).


גיליתי עוד פסל רימונים בעירי ירושלים, בשכונת רוממה – כיכר שבתאי אלאשווילי, שהיה בסוף שנות השישים אחד ממנהיגי העולים לארץ מגאורגיה. בעקבות מאבקו הקשה לקבלת אישור יציאה מברית המועצות חלה שבתאי אלאשווילי, וכמה שבועות לאחר הגעתו ארצה, נפטר. אינני יודעת מי יצר את פסל הרימונים הזה, אבל ידוע לי שהרימון הוא אחד סמל מרכזי בתרבות הגאורגית.













צעצועי הקינדר שלי


203 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול