חיפוש

פינלנדיה

הקשיבו ל־Finlandia Hymn בביצועה של הפילהרמונית של הלסינקי, מהשירים הלאומיים של פינלנד המבוסס על הסימפוניה שהלחין Jean Sibelius (1899–1900).



מה אנחנו יודעים על פינלנד? בשנים האחרונות התפעלנו לא פעם ממערכת החינוך המצוינת שלה, זכרנו שאת הסאונה הם הביאו לעולם וגם בארצנו החמה מאוד הוקמו מתקנים כאלה במקומות רבים; לפני כמה שנים עדיין השתמשנו במכשירי הטלפון של חברת Nokia הפינית, והיום תושבי תל אביב נהנים מחברת השליחויות Wolt, שאף היא פינית.


ולי יש חברה שעלתה מפינלנד – רנה. אנחנו מכירות כבר שנים רבות מאז שהתגוררנו באותו שיכון ברחוב קליינמן 14 שבקריית היובל. כשעסקתי לפני זמן־מה בדרכים שבהן אנשים שותים קפה, סיפרה לי רנה על מנהגי שתיית הקפה בשבט שלה. הינה דבריה;


"הוריי נהגו לשתות קפה מספר פעמים ביום. הקפה הוגש בספלי פורצלן קטנים ומעוטרים, שהונחו על צלוחיות עם עיטורים זהים. כמו בשאר הארצות הנורדיות נהגו גם בפינלנד להכין את הקפה בפרקולטור – מכשיר שפעולתו דומה למכונת אספרסו; את גרגירי הקפה הטחונים שאניני הטעם העדיפו לטחון בבית, שמו במסננת מחוררת הניצבת על רגלית גבוהה. את המסננת הכניסו לתוך הקומקום, שכבר היה מלא במים לפי מספר כוסות הקפה שרצו להכין.


גוף הפרקולטור היה עשוי נירוסטה וקודקוד המכסה שלו – זכוכית שקופה, וכך אפשר היה להבחין כשהמים החלו לבעבע ובקפה שקיבל בהדרגה את הגוון החום־שחור הרצוי. טעמו של הקפה והארומה שלו היו עזים. לפחות זה הזיכרון שלי כילדה. ואולי משום כך נהגו רבים לשתות אותו עם שתיים־שלוש קוביות סוכר ואחרים הוסיפו לו מעט שמנת. רק ה"מקצוענים" שתו קפה בלי להוסיף לו דבר. אבי ז"ל נמנה עם אלה, אלא שבשל אהבתו הגדולה לדברי מתיקה לא ויתר על המתקת המשקה ושתה אותו כשהוא מחזיק את קוביית הסוכר בין שיניו. מנהג זה – נדמה לי – סיגל לעצמו בשירות הצבאי במלחמת העולם השנייה. לפעמים אני חושבת, שאולי הייתה זו דרכם של החיילים להמשיך וליהנות עוד קצת מהטעם המתוק גם כשהפסקת הקפה נקטעה והם נצטוו לצאת לדרך...".

[

א. פרקולטור לקפה ומסננת

ב. ספל וצלוחית – חלק ממערכת הכלים שרנה ומיכאל בן־זוגה

קיבלו במתנה לחתונה. הכלים הם תוצרת החברה הפינית

לעיצוב כלי בית Arabia.

בהזדמנות זו שמעתי מרנה ומיכאל את סיפורם המפתיע של החיילים היהודים בצבא פינלנד שבמלחמת העולם השנייה לחמו לצד חיילים גרמניים. והינה הסיפור מתפרסם בדיוק בימים שבהם מציינים בעולם 80 שנה להתחלת "מבצע ברברוסה" (22 ביוני 1941).


זאת לדעת, מהמאה ה־12 עד 1809 שלטה שוודיה בפינלנד ומאז עברה השליטה בה לידי רוסיה, ורק ב־1917 קיבלה פינלנד את עצמאותה. באוגוסט 1939 בהסכם רִיבֶּנְטְרוֹפּמוֹלוֹטוֹב לאי־תוקפנות שנחתם בין ברית המועצות וגרמניה הנאצית ובעיקר בנספחים הסודיים שצורפו לו, נקבעו אזורי ההשפעה של כל אחת מהן על פולין, על המדינות הבלטיות ועל פינלנד. למימוש הסכם זה וכדי להגן על גבולותיה לחצה ברית המועצות על פינלנד להעביר לשליטתה שטחים, פינלנד לא נעתרה לדרישתה ובנובמבר 1939 פלשה אליה ברית המועצות והחלה "מלחמת החורף" (Talvisota). המלחמה נמשכה עד כניעת פינלנד במארס 1940, ואז סיפחה ברית המועצות לשטחיה כ־10% משטחה הכולל של פינלנד.


כיוון שהיטלר רצה לכבוש את ברית המועצות הציעו הגרמנים לפינים לחבור אליהם במאבק נגד "האויב המשותף" ובתמורה לאפשר לצבא גרמניה לפלוש לברית המועצות דרך הגבול בין שתי המדינות (כ־1000 ק"מ). הפינים שרצו להשיב אליהם את כל האזורים שהרוסים סיפחו ובמיוחד את השטח הקרוב ללנינגרד נענו להצעה, ומ־25 ביוני 1941 עד 19 בספטמבר 1944 התנהלה "מלחמת ההמשך" (Jatkosota). מערכה זו הייתה חלק מ"מבצע ברברוסה" שבמהלכו פלש היטלר לרוסיה: מהים הארקטי עד הים השחור תוך הפרת הסכם ריבנטרופ–מולוטוב. צבא פינלנד השתתף באופן פעיל בפלישה לשטחים שברית המועצות סיפחה לשטחהּ, אך כשנהיה ברור שהיטלר עומד להפסיד במערכה והגרמנים החלו לסגת מברית המועצות, חיפשה גם פינלנד דרך לסגת וחתמה עם ברית המועצות על "הסכם מוסקווה", ולפיו התחייבה לגרש את הכוחות הגרמנים ששהו על אדמתה. כך בספטמבר 1944 החלה המערכה לגירוש החיילים הגרמניים (Lapinsota – רוב היחידות התמקמו בלפלנד שבצפון־פינלנד. שם ניסו הגרמנים להגן על מכרות הניקל בפטסאמו השימושיים לצורכי המלחמה). במהלך הקרבות החיילים הגרמניים הנסוגים שרפו שטחים נרחבים ויישובים, ובהם העיר הגדולה ביותר באזור רובניאמי (Rovaniemi). גירוש החיילים הגרמנים הושלם באפריל 1945.


הקהילה היהודית הקטנה בפינלנד שבשיאהּ היו בה כ־2000 איש החלה להיווצר רק באמצע המאה ה־19, כשחיילים יהודים בצבא רוסיה (קנטוניסטים) ששירתו באזור פינלנד (אז עוד בשלטון רוסיה) ביקשו רשות להתיישב בה. מְספרים, שמאוחר יותר אף קיבלו היתר להביא כלות יהודיות מרוסיה. בתחילת המאה ה־20 הצטרפו לקהילה זו גם שני הסבים של רנה חברתי.


באוגוסט 1940 גויס פסח (פסו) בלנקט (אביה של רנה) בן ה־22 לצבא הפיני וכמוהו גם שלושת אחיו, וכך שירתו ארבעת האחים כחיילים קרביים בעת המלחמה. ביום האחרון של "מלחמת החורף" נפצע פסו קשה ברגלו מרסיסי ארטילריה, ובבית החולים קבע הרופא שיש לקטוע את הרגל שהחלה כבר להכחיל... אלא שלפתע נזכר פסו שבעת הפציעה נשא בכיס המדים עט נובע כחול... הרגל ניצלה, ולאחר שהחלים חזר לשדה הקרב.


במהלך הקרבות נקלעו החיילים היהודים הפיניים שלחמו לצד הגרמנים למצבי אבסורד, וזאת אחרי כשכבר ידעו משהו על הזוועות שהיו נחלת היהודים במערב־אירופה; היו חיילים יהודים שהצילו חיילים גרמניים ממוות או סייעו בחילוצם ממחנות שבויים סובייטיים, היו שמצאו עצמם מפקדים על חיילים גרמניים, ואירע שמפקדים גרמניים ביקשו להעניק אותות כבוד לחיילים יהודים שהצטיינו בקרבות, אלה אומנם סירבו לקבלם אך לא נענשו על כך. זאת ועוד, לא פעם ביקשו מחיילים יהודים יודעי־יידיש לתרגם מגרמנית לפינית. לרוב הם סירבו לעשות זאת, ואף שבאותם ימים ניהלה פינלנד מגעים עם בכירים בהנהגה הנאצית, לא אוּנה להם כל רע.













האותות, שהוענקו לפסח בלנקט על השתתפותו בקרבות מלחמת העולם

השנייה, וברקע תצלום שנראים בו ארבעת האחים לבית בלנקט במדי הצבא הפיני.


בקרב החיילים הרוסים שהוחזקו במחנות שבויים במרכז פינלנד ובצפונהּ היו גם יהודים, והקהילה היהודית סיפקה להם בגדים, תרופות ואפילו תשמישי קדושה ודברי מזון שנזקקו להם כדי לחגוג את החגים כהלכה, כגון מצות לחג הפסח. זאת ועוד, באזור Syvari (צפון־מזרחית ללנינגרד), הקימו החיילים היהודים בצבא פינלנד בית כנסת שדה, ולא פעם פקדו אותו החיילים הגרמניים שלחמו לצידם. בימי החורף היו מגיעים לתפילה בבית הכנסת על... מגלשיים.

בית הכנסת שדה של החיילים היהודים בצבא פינלנד


בירושלים ובסביבתה יש שני מקומות שקשורים לפינלנד.

יד השמונה הוא מושב שיתופי שהוקם ב־1971 ואשר מתגוררים בו נוצרים אוונגליסטים ויהודים משיחיים. ייסדה אותו קבוצת מתנדבים פיניים שבאו בשנה ההיא לעזור בבניין הארץ. הם ביקשו להנציח בשם היישוב את שמונת הפליטים היהודים שהפינים הסגירו לידי הנאצים באוקטובר 1942. הללו נמסרו לידי הגסטאפו באסטוניה, ומשם נשלחו לאושוויץ. רק אחד המגורשים גאורג קולמן שרד. היום בנמל הלסינקי ניצבת אנדרטה לזכר שמונת היהודים שהוסגרו, ובטקס הסרת הלוט ממנה ביקש שר החוץ הפיני סליחה מאנשי הקהילה היהודית הפינית.


עד היום לא ידוע אם גרמניה דרשה במהלך המלחמה להסגיר לידיה את כל יהודי פינלנד, כפי שציוותה על בנות ברית אחרות שלה. ב־1942 ביקר היינריך הימלר פעמיים בפינלנד והוסכם אז שהיהודים בפינלנד יעברו למחנה הריכוז מיידנק בפולין, אך שר החוץ רול וויטינג השהה את ביצוע התוכנית. עם זאת הכינו היהודים תוכנית להעביר את כל חברי הקהילה לשוודיה, ורנה חברתי סיפרה שאימהּ שרה בלנקט זכרה שב־1944 נתבקשו חברי הקהילה לארוז מזוודות ולהיות מוכנים לעבור את הגבול.


ביד השמונה כדאי לבקר בכפר התנ"כי שנחנך ב־2000, ובו שוחזרו מתקנים חקלאיים כמו גורן, גת, בית בד. אפשר לראות בו גם מערת קבורה ובה סרקופגים וגלוסקמאות ובית כנסת גלילי מהמאה החמישית לספירה. במושב יש גם בית הארחה ואולם כנסים.


גם מרכז פלם (Finnish Evangelical Lutheran Mission) השוכן בלב ירושלים (רחוב שבטי ישראל 25) בבית בסגנון אירופאי הוא פינה פינית המושכת את העין. את הבניין הקימה ב־1875 אגודת הכנסייה האנגליקנית בריטית בתכנון האדריכל קונרד שיק (שנתיים קודם לכן בנתה האגודה את כנסיית סנט פאול – היום רחוב שבטי ישראל 32). ב־1950 רכש ארגון פלם* את הבניין והקים בו את "שלהבתיה" – בית ספר ופנימייה לילדים יהודיים. את השם שאבו מן הפסוק: "שִׂימֵנִי כַחוֹתָם עַל לִבֶּךָ, כַּחוֹתָם עַל זְרוֹעֶךָ כִּי עַזָּה כַמָּוֶת אַהֲבָה, קָשָׁה כִשְׁאוֹל קִנְאָה: רְשָׁפֶיהָ רִשְׁפֵּי אֵשׁ שַׁלְהֶבֶתְיָה" (שיר השירים ח, ו). אך ב־1967 בעקבות חקיקה האוסרת על המרת דתו של קטין יהודי החלו לטפל בילדים ערביים מאזור רמלה.


*הארגון החל לפעול ב־1924 ביוזמתו של הכומר אפלי סאריסלו חוקר ארץ ישראל וארכאולוג, וב־1940 הצטרפה אליו איליי האבאס, שהקימה בבית החולים שנלר בית לילדים יהודים שנמלטו מאירופה.

פלם הוא ארגון ללא מטרות רווח והוא פועל היום למען אוכלוסיות חלשות ב־30 ארצות (בעיקר בארצות אפריקה ואסיה) וכן מושיט סיוע בעת אסונות הנגרמים על ידי אדם וטבע.

בעת שיפוץ הבניין בשנים 2017–2020 שומרה המעטפת המזרחית שלו: המעברים המקורים והפתחים המקושתים. כן נשמר השילוב בין אבנים מקומיות ולְבנים אדומות (המאפיינות בניינים באירופה) והמבנה הותאם לאירוח כנסים. את השיפוץ ניהלה האדריכלית הירושלמית סלמה רחמימוב שמוצאה בפינלנד, ולצידה עבד אדריכל השימור גיורא סולר. עיצוב הפנים שהופקד בידי המעצבת יוני פרידמן (בתה של רחמימוב) – התבסס ברובו על תוצרת פינית: הריהוט, הבדים והתאורה. מנהל המקום יוקה האוטלה מקווה כי הפעילות בו תתמקד בדו־שיח בין אנשים בעלי רקע שונה ושהוא יהווה מרכז לפייסנות ערבית–ישראלית.

עוד על הבניין כדאי לקרוא במאמר הזה.


והינה נודע לי בימים אלה שהאומן אליקו נר־גאון, אחיה של הזמרת ריקי גל, יצר בהשראת סיפוריהם של אחיו [שניים מהם היו ב"שלהבתיה"] את התערוכה "ברחוב האחורי" – תצלומים מבוימים של סצינות מהחיים ב"שלהבתיה". את המיזם החל בשחזור של המיסיון, וכשמבקרים בתערוכה [כרגע היא סגורה], נכנסים לאולם חדר האוכל וחשים משהו מהאווירה במקום. בשיחותיי עימו חזר אליקו נר־גאון והדגיש שיצירתו מתבססת על סיפורים ששמע ועל דמיונו, שכן הוא לא הכיר את המקום כלל. המיסיון נבנה בתוך חדר הדוודים בקיבוץ בית השיטה, ושם צולמו הסצינות בהשתתפות חברי הקיבוץ וילדיהם. התצלומים הוצגו בחלל אחר. המפגש בין הקיבוץ והמיסיון עורר בי כנראה משהו מוכר, ובעת שהילכתי בחלל התערוכה חשתי לרגע הזדהות עם הילדים ששהו שם, שהרי גם אנו ילדי הקיבוץ גדלנו בבית ילדים ומטפלות חמות ואוהבות דאגו לנו...


הינה תצלומים מן התערוכה.



בתגובה לכתבתו של בני ציפר ב"הארץ" שתיאר את התערוכה וסיפר על העבודה המיסיונרית במוסד, כתבה הסופרת הלנה יגב־מור (בת למשפחת מיסיונרים ממוצא פיני, שגדלה בארץ ולימים אף התגיירה) על הנשים שטיפלו בילדים: "[...] איילי האבאס וראוהא מויסיו [...] האחת בעלת תואר שני בתיאולוגיה [...] והשנייה חוקרת טבע שכתבה ספר על הטבע בארץ ישראל, [...]. שתיהן רווקות, חברות למטרה אחת, לעזור לילדים יתומי השואה ומלחמת השחרור או ילדים מרקע קשה [...]. אך מעל לכל הן היו שליחות של הכנסייה הלותרנית. ובכנסייה הלותרנית [...] לא קיים מוסד הנזירות", "רווקות פיניות, לא נזירות", הארץ, תרבות וספרות, 18 ביוני 2021, עמ' 4.


ואמש, גיליתי ב"הבוקר" ריאיון עם איילי האבאס: "[...] חושבת שהיא חייבת לחנך ילדים יהודים ברוח הנצרות", 12 באוגוסט 1960, עמ' 4, ובו הדגישה שייעודה הוא עבודה מיסיונרית. תיאור אנושי, מלא־חמלה וטוהר של שתי נשים אלו כתב עמוס עוז ב"סיפור על אהבה וחושך", עמ' 425–431, ובפיו הן "הדודה איילי" ו"הדודה ראוהא".


גם משהו מהתרבות הפינית אפשר לראות בארץ. הקאלוולה (Kalevala) הוא האפוס הלאומי של פינלנד שערך חוקר הפולקלור והרופא אליאס לנרוט על בסיס אוצר של שירי עַם פינים שלוקטו בכפרים בפינלנד, בחבל קרליה שברוסיה, בחצי האי קולה ובאסטוניה בשנים 1834–1847. אחד הגיבורים באפוס הוא הנפח אלמרינן, שברא את השמיים ויצר ריחיים־פלאות שטוחנות מעצמן ומספקות בו־בזמן קמח, מלח ומטבעות זהב.


את האפוס תרגם שאול טשרניחובסקי. הינה קטע ממנו:


וְאֶת הַבַּרְזֶל שָׂם הַנַּפָּח

בְּאֵשׁ הַכּוּר, בָּאֵשׁ נְתָנָהוּ,

וַיָּפִיחַ בַּמַּפּוּחַ,

שָׁלֹשׁ פְּעָמִים יַעֲבִידֶנּוּ.

וְהַבַּרְזֶל רֻכַּךְ, נִתַּךְ,

רַךְ כְּבָצֵק קֶמַח חִטִּים,

אוֹ כְּבָצֵק קֶמַח דָּגָן

תּוֹךְ הַכּוּר וּבַלֶהָבָה.


וְהַבַּרְזֶל נָשָׂא קוֹלוֹ:

'הוֹי, הַנַּפָּח אִלְמָרְינֶן,

אָנָּא מְשֵׁנִי מִן הַמּוֹקֵד,

פְּדֵנִי חִישׁ מִתּוֹךְ הַלָּהַב!'

כָּכָה עָנָה אִלְמָרִינֶן:

'וּמִפֹּה כִּי תֵּצֵא, תִּהְיֶה

זְרוֹעֲךָ בַּכֹּל לְרָעָה,

אַכְזָר תִּהְיֶה, וְלִבְּךָ יִקְשֶׁה,

עַל אָחִיךָ תָּנִיף יָדְךָ

וְאֶת בֶּן אִמְּךָ תִּפְצַע קָשֶׁה.'


וַיִּשָּׁבַע אָז הַבַּרְזֶל

שְׁבוּעָה קָשָׁה וַחֲמוּרָה

בַּמַּפּוּחַ וּבַסַּדָּן

וּבְמַקֶּבֶת נַפָּח קָשָׁה,

בִּשְׁבוּעָתוֹ כָּכָה אָמַר:

'יֶשְׁנָם עֵצִים לִכְרֹת אוֹתָם,

לֵב לָאֶבֶן לַעֲקֹר אוֹתוֹ;

יָדִי לָעַד לֹא תִּהְיֶה בְּאָחִי,

וּבְבֶן אִמִּי לֹא אֶפְגָּעָה.'


וְהַנַּפָּח אִלְמָרִינֶן

מָשָׁה מִן הָאֵשׁ הַבַּרְזֶל,

וַיְשִׂימֵהוּ עַל הַסַּדָן

וּבְמַקֶּבֶת הֲלָמָהוּ.

וַיְהִי רַךְ, וַיַּעֲשֵׂהוּ

כֵּלִים חַדִּים וּמְמֹרָטִים:

רֹמַח, כִּידוֹן וְגַרְזִנִּים.


ומדוע אני מזכירה את הנפח הפיני? משום שדמותו עיטרה את אחד מקירות בניין המנהלה במפעל סולתם ביקנעם. וכל כך למה?


בשנות החמישים הוקם המפעל בשיתוף החברות "סולל בונה" ו"תמפאלה" הפינית שעסקה בייצור נשק. את החברה הפינית ייצג שלמה זבלודוביץ', יהודי־פולני ניצול אושוויץ שעלה לארץ אחרי המלחמה, היגר אחר כך לטמפרה בפינלנד והשתלב שם בתעשיית הנשק. זבלדוביץ' היה שותף בסולתם עד שנות ה־90. לא ייפלא אפוא, שכשהאומן מרדכי גומפל נתבקש לעטר את בניין סולתם בחר בנושא משותף ליהודים ולפינים וחרט על קיר בניין המנהלה את דמויותיהם של הנפחים הקדמוניים: תובל־קין התנ"כי ואלמרינן הפיני (1964). כיום הבניין הוא בבעלות פרטית והיצירה הוסתרה לדאבוני בקיר גבס.


הינה קטעים מהיצירה שנעשתה בטכניקת הסגרפיטו – משיחה של שכבות טיח בצבעים שונים, וגירודן היוצר גיוון בצבעים.

אני מודה ליעל גרדה, שאפשרה לי לפרסם את תצלומיה.


יצירה אחרת של מרדכי גומפל קיר הפסיפס היפהפה "כרכרת מלחמה" (1960) מעטרת את הקיר החיצוני של הבניין, והיא לשמחתי עדיין חשופה לעין.

צילום: יעל ניצן


לחצו כאן כדי לצפות בסרטון של ד"ר תרצה יום־טוב על האומן.


תגובות

ערן תירוש, יו"ר העמותה למורשת מלחמת העולם הראשונה בישראל, כתב: "רכס קריית היובל–קריית מנחם מוכר בבריטניה בכינוי 'Tumulus Hill' [גבעת הרוגם]. ב־8 בדצמבר 1917, בקרבות שהובילו לנסיגת הטורקים ולהשתלטות הבריטים על ירושלים למוחרת היום, גילה אחד הלוחמים אומץ יוצא־דופן תוך כדי ההשתלטות על 'גבעת הטומולי' (ראו מפה) ועל כך הוענק לו עיטור הגבורה הגבוה ביותר של האימפריה הבריטית: צלב ויקטוריה. לעיתים אתרי הקרבות שבהם הוענק צלב ויקטוריה הופכים לאתרי תיירות בעיקר של בריטים, אוסטרלים וניו־זילנדים".

אורן זונדר הדגיש שכדאי למהר ולבקר ברוגם, כי לפי תוכניות הסוכנות היהודית, מתחם המנהל הקהילתי שלמרגלותיו ייהרס ובמקומו ייבנה מגדל גבוה מן הרוגם.


צעצועי הקינדר שלי





:








180 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול