top of page

פרנקפורט דמיין

"כשם שווילנא נחשבה ירושלים דליטא. כן נחשבה – לא פחות – פרנקפורט דמיין, ירושלים של מערב אירופה במשך תקופה ארוכה מאוד", "לירושלים באהבה", פרופ' יוסף יואל ריבלין.


לפני כארבעים שנה פגשתי את זילקה. היא הייתה תלמידה שלי לעברית. לארץ היא הגיעה במסגרת ארגון "אות הכפרה", ארגון שבאמצעותו הגיעו לכאן צעירים גרמניים שביקשו לכפר על מעשי אבותיהם תוך תרומה לחברה הישראלית. זילקה למדה היטב עברית ועד היום היא מדברת מצוין. במשך השנים שמרנו על קשר, ולאחרונה הזמינה אותי לבקר אותה בעיר מגוריה פרנקפורט. זילקה היא כָּמְרָה (כומרה) פרוטסטנטית (כך האקדמיה ללשון העברית ממליצה לקרוא לאישה שהיא כומר) באחת הקהילות בעיר, היא מתמסרת מאוד לעבודתה, עבודה קהילתית – עם ילדים ועם זקנים. בביקור שלי אצלה התוודעתי לחברה הגרמנית ומנהגיה ובו־בזמן הלכה והעמיקה בי ההכרה שנקודת המבט שלי היא ישראלית, וכך בכל רגע ובכל אתר גיליתי משהו שקשור אליי, אל תרבותי, אל עמי.


אספר לכם קצת מחוויותיי.



פתחנו את הסיור באתר שבו עמד בית הכנסת Börneplatz שעלה באש בליל הבדולח. בית הכנסת מונצח בציור ידוע של הצייר מקס בקמן (1919) שהעתק שלו ראיתי בבניין ה־Dominikaner kloster שמול האתר. את המקור המוצג ב־Städel, המוזאון הגדול לאומנות בפרנקפורט, ראיתי גם כן בסופו של אותו יום.




"בית החיים" (בית הקברות היהודי) ששרידיו קיימים עד היום, הוקם בסמוך לאזור שבו התגוררו היהודים. אחרי השואה הדביקו על גדר האבן שלו 1,300 קוביות מתכת קטנות (6X4 ס"מ) ועל כל אחת כתבו שם של יהודי שגורש מפרנקפורט בשואה. מאבני בית הכנסת שנהרס יצרו את הגלעד המרובע שניצב בין העצים.


ליד בית הכנסת הוקמה עוד יד זיכרון לקהילה. זה לצד זה הועמדו שלטי הרחוב השונים שהיו במקום – השם כמובן השתנה בהתאם לזמן.


לא רחוק גם עברנו ליד אבני הזיכרון האלה לבנות משפחת אדלמן.

משם צעדנו לעיר העתיקה המחודשת של פרנקפורט, שיש תושבים המכנים אותה דיסנילנד. הכול בה חדש ומתקתק. פתחנו בקתדרלה הגותית St. Bartholomäus, יצירת אומנות יפהפייה – בבניינים מסביבה ובקירותיה החיצוניים יש תבליטי אבן ותבליטים בטיח, פסיפסים ובפנים – חלונות משכית (ויטראז'ים) עשויים בסגנון מודרני.


המשכנו לשוטט בסמטאותיה של העיר המשוחזרת, עיר מן האגדות שההכנות לחג המולד הוסיפו לה נופך של מתיקות. בדיוק כשהגענו לשם, הוצב ליד בניין העירייה עץ אשוח גדול ובחנויות כבר שררה אווירת חג.


אחרי ששוטטנו בין הבניינים היפהפיים בקור האירופי הדוקר של חודש נובמבר, התרווחנו במגדנייה מקומית שכולה עוגות קצפת* בשלל צורות וטעמים ואכלנו כמובן את עוגת ה־Frankfurter Kranz.


בעוונותיי אני אוהבת קצפת, ולאחרונה קראתי בספרה של אורה אחימאיר "בסלון של ברטה", שעניינו סיפור חייהן של הגיסות ברטה ואמיליה צוקרקנדל (הן נישאו לאחים שבאו ממשפחה שעסקה בזיקוק סוכר (צוקר) מסלק או עשיית נרות (קנדל)). באמצעות סיפורה היא משחזרת לפני הקוראים את וינה של סוף המאה ה־19 וראשית המאה ה־20. באחד הפרקים היא מתארת ביקור שלה ושל בתה ענת בקפה הווינאי הידוע לנדטמן. היא מבקשת מהמלצר עוגת לימון ומדגישה בלי קצפת... ומסבירה לבתה: "אני מתעבת קצפת, היא חוסמת את העורקים ומדללת את הטעם. [ובתהּ מוסיפה:] היא מזיקה לטעמם של התותים, עוגות וגלידה, מסתירה את קווי המתאר שלהם ומוחקת את צבעם ומקנה לקפה טעם שמנוני שנדבק לחך. [הכותבת:] "היא כמו שמיכת פוך קלילה, אבל מחממת מדיי", [ובתהּ מסיימת:] היא בוגדנית ומתעתעת, בן־רגע תהפוך מענן צחור לשלולית דוחה", עמ' 149.



אחר כך החלטנו להציץ למוזאון הקטנטן המוקדש לדמותו של יהושע הפרוע (Der Struwwelpeter). את הספר כתב ב־1844 ד"ר היינריך הופמן רופא מפרנקפורט שהתמחה בפסיכיאטריית ילדים. הספר שיש בו שישה סיפורים היה לספר הילדים המצליח ביותר בגרמנית. במרכז כל סיפור יש דמות, שהתנהגותה אינה עולה בקנה אחד עם המקובל בחברה והיא נענשת על כך בכל חומר הדין. זהו ספר חינוכי...



בין השאר מוצגים במוזאון תרגומי הספר לשפות שונות, ובהן עברית ויידיש. לעברית תורגם הספר לראשונה ב־1940 בידי לילי צדק, ב־1975 תרגם אותו אורי סלע וקרא לו "יפתח המלוכלך", וב־1985 תרגמוֹ אוריאל אופק בשם "שוע הפרוע" (אגב הייתה גם גרסה פמיניסטית – "יפית הלכלוכית" שתרגמה מאשה קאלו ב־1984).


לא רחוק מהמוזאון עומד פסל המנציח את הדמויות השונות בספר.


לסיום הסיור באזור החלטנו לבקר בתערוכה שזה מכבר נפתחה במוזאון לאומנות מודרנית Schirn Kunsthalle ובה מבחר עשיר מיצירותיו של מרק שאגאל. האווירה בבניין המוזאון היפהפה והצפייה בציורים נעמו לי מאוד. חשתי שאני מצויה במולדת התרבותית שלי ופגישה עם יצירות שאגאל כמוה כפגישה עם מכרים ותיקים. חלק מן התמונות שהיו מוכרות לי הושאלו ממוזאונים בארץ ויש שבהן צייר שאגאל את ירושלים ואת צפת...


א. בדידות, 1933 ב. Bonjour Paris, 1939–1942 ג. מזחלת שלג, 1944 ד. הכותל המערבי, 1931 ה. בית הכנסת בצפת, 1931 ו. פרה עם שמשייה, 1946


אחרי הביקור בתערוכה שמנו פעמינו אל המוזאון היהודי. בכניסה קיבלה את פנינו יצירה של האומן הישראלי אריאל שלזינגר העוסקת כך נראה לי בדואליות שבגורל היהודי: עץ עקור על עץ נטוע, רעיון דומה עולה גם מדלת המוזאון שבה שולבה הכתובת בעברית בכתובת בגרמנית. החלטנו לסעוד במסעדת המוזאון המעוצבת בטוב טעם, על קירותיה תצלומים משוק מחנה יהודה, ולסועדים מגישים חומוס, שקשוקה וסלט קינואה...


אחרי מנוחה קלה המשכנו לשוטט במרכז העיר, ראינו את בניין האופרה היפהפה, חלפנו על פני דוד וגוליית – פסל ענק של ריצ'רד הס (1983) וחצינו את נהר המיין. מגמת פנינו הייתה מוזאון ה־Städel. אבל ראשית לכול פקדנו את הסביבון לזכר ילדי בית היתומים ועובדיו שנספו בשואה, ואשר סיפרתי עליו בעבר.



ואז נכנסתי למוזאון (זילקה הייתה צריכה לעבוד). התחלתי מבחוץ. המקום הורחב לפני כמה שנים ונוספה לו קומה תת־קרקעית ולשם כך יצרו חלונות שיכניסו פנימה אור. כך זה נראה.



ובמוזאון צעדתי מאולם לאולם, עייפה למדיי וכמהה לראות עוד ועוד. הינה כמה מן היצירות שמוצגות שם.



א (ב). השערים, Daniel Buren, 1985 (אני אוהבת את האומן מימיי בפריז. שם קישט את Palais Royal) ג. טבע דומם, Otto Scholderer, 1891 ד. קנאה, Eduard Munch, 1913 ה־ו. שוק, ישו והנואפת, Pieter Aertsen 1575, במרכז הציור כתובות אותיות בעברית (?) ז. דוד מנגן לפני שאול, רמברנדט ון־ריין, 1630–1631 ח. הנסיכה מרגריטה, דייגו ולסקז, 1656.


כשסיימתי לשוטט במוזאון באה זילקה לאסוף אותי. בשעה שאני ביקרתי במוזאון, היא נפגשה עם ילדים באחד מהגנים של קהילתהּ וסיפרה להם ולהוריהם את סיפורו של מרטין הקדוש*, אותו יום – 11 בנובמבר – היה היום המוקדש לו. כדי שאחווה משהו מזה הביאה אותי אחר כך זילקה לגן הילדים הסמוך לביתהּ, ושם התכבדנו ביין חם ובעוגיית מרטין הקדוש וצפינו בילדים היושבים סביב המדורה.


והיה קר באותו לילה...



על הלשון

*מרטין הקדוש (316 או 317397) היה הבישוף של העיר טוּר בצרפת. הוא נולד בעיר סָוָרִיָה (כיום הונגריה), שם שירת אביו בצבא רומי ונקרא מרטין על שם אל המלחמה מרס. בגיל 15 גויס לצבא. ואז ביום חורף אחד, כאשר חנה צבאו ליד שערי העיר אמיין, ראה קבצן מהלך חצי־עירום. הוא קרע את גלימתו לשניים והעניק לקבצן אחד מהחצאים. באותו לילה התגלה אליו ישו בחלום והוא לובש את מחצית הגלימה שנתן לקבצן. מרטין שמע את ישו אומר למלאכים: "הנה מרטינוס, החייל הרומי שלא נטבל; הוא הלבישני". כשהתעורר גלימתו הייתה שלמה. החלום הותיר במרטין רושם עז, ולמוחרת נטבל לנצרות. מחצית הגלימה הנותרת נודעה בשם "cappa" (ברדס) והיא הייתה לשריד הקדושה החשוב ביותר בממלכה הפרנקית. מאמצע המאה ה־7 היא נשמרה בחדר מיוחד בארמון המלך כחלק מהאוצר, שנקרא על שם הברדס – Capella. עם השנים הורחבה משמעות השם וכל חדר תפילה פרטי בארמונות מלכים או בכנסיות נקרא קפלה.


תגובות

ידידתי הילה אתקין בת קיבוץ גבע הזכירה שלפסל משה ציפר שתי יצירות בקיבוצהּ: פסל "החייל הפצוע" בגן הזיכרון (1953) ותבליט מתכת של דיוקנו של סבא שלה אהרן אתקין (1942), שהיה תלוי בבית אתקין והועבר בשנים האחרונות לכניסה של חדר ההנצחה. סיפרה על כך אימהּ רחל ב־2008: "בית אתקין נבנה בשנת 1942 לזכרו של אהרן אתקין, שנפל […] בתרצ"ח עם חבריו חיים שטורמן ודוד מוסנזון בעת עלות רכבם על מוקש בעמק בית שאן. ניכר היה שחברי גבע הקדישו תשומת לב רבה למפעל ההנצחה הזה: תכנן את המבנה שמואל ביקלס, אדריכל מן השורה הראשונה של הימים ההם, היו בו חדר טבע ומעבדה, שבתקופה ההיא ביטאו את שאיפתם של חברי גבע להעניק לילדיהם את החינוך הטוב ביותר. עוד היו בו ספרייה וחדר עיון ששימשו את הילדים לקריאה ולהכנת שיעורים. נוסף על אלה היו במבנה כיתות לימוד ומגדל שמירה שהשקיף על הסביבה. את הבניין הקיף גן בוטני עשיר בצמחי ארץ ישראל וברכת נוי ובה דגי זהב ופרחי נופר. עם הקמת הבניין הוזמן תבליט ברונזה של אהרון אתקין אצל הפַּסָּל משה ציפר, שאף הוא היה אחת מדמויות המפתח של הפיסול הישראלי [...]. עם השנים שינה בית אתקין את יעדו והחל להיסדק ולהתפורר עד כי הכניסה אליו נחסמה מחשש להתמוטטות. ראיתי את התבליט מאובק, מכוסה טיפות של צבע שמן שיָבשו והתקשו וברקע קיר סדוק. במצב זה נוצר הצורך להעבירו למקום שיכבד את זכרו של אתקין. אחרי לבטים הוחלט לקובעו מדרום לחדר הזיכרון, בין שאר הנופלים במערכות ישראל […]".



עוד חוויות מסיורי בגרמניה אספר בשבוע הבא.


צעצועי הקינדר שלי




139 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול
bottom of page