ציוניוני הדרך



מדוע נשכח הפסל הנודד דוד פולוס?

הינה סיפורם של פסליו ושל האנשים ששימשו לו כמודלים.



בילדותי הכרתי את פסל דוד הרועה, שניצב במדשאה בלב קיבוץ רמת דוד הסמוך לגבת, אך מעולם לא שאלתי את עצמי כיצד התגלגל פסל זה דווקא לשם. והינה בשנים האחרונות התוודעתי אל סיפורו הפנטסטי של הפסל והפַּסָּל. את הפסל יצר במשך כשנתיים ברפת של הקיבוץ דוד פולוס (1893–1975). הוא בחר בדמותו של דוד הרועה וקשר אותה כך גם למדינאי הבריטי דיוויד לויד ג'ורג', שאת שמו נושא קיבוץ רמת דוד וגם לשמו הפרטי. כדי לפסל את דוד הרועה הצעיר חיפש הפסל דוגמן, ומצא אותו בדמותו של הסנדלר המקומי השזוף והשרירי אהרן שתיל (עם בתו אורית למדתי בבית הספר), שהיה נגן כינור, אקורדיון ומנדולינה...


בתחילה פיסל את הדמות בחומר, אחר כך בגבס ולבסוף הוכנס ברזל לדגם ונוצק לתוכו בטון. לפני היציקה ביקש פולוס מהילד צביקה פרסמן שייכנס פנימה לדגם ויבדוק אם שני חלקיו ניצבים זה מול זה בדיוק ...



זה היה פסלו השני של פולוס. קודם לכן בשנים 1925–1927 בעת שהותו במגדל צדק (מחצבת סולל בונה) פיסל את הפרוטומה של א"ד גורדון כמחווה לחברי "גורדוניה". "עוד בילדותי זכורה לי הפרוטומה של אהרון דוד גורדון מעשה ידי פולוס שעמדה כל שנות ילדותנו על ארון גבוה בקצה חדר האוכל. לגבינו כילדים זה היה ארון הקודש של בית מקדשנו. כאשר הוקם חדר האוכל הנוכחי לא נמצא מקום לפסל והוא נעלם", סיפר לי האומן יונתן טל מרמת דוד וצירף את התצלום שלהלן.


הוא המשיך וסיפר שאביו הצייר דוד טל גילה יום אחד בשנות השישים את פסל א"ד גורדון זרוק במחסן הצמיגים של הקיבוץ וכתב על כך; הפסל "היה מכוסה כולו בשכבת אבק ובקורי עכביש. [...] מחשבותיי הועתקו למקום אחר [...] לאותו חדר קטן בו אנו, הצעירים חברי "גורדוניה", הקשבנו לראשונה לדבריו [...] של הזקן מדגניה... עולם חדש של מחשבה והגות נגלה לפנינו. [...] הוקסמנו במיוחד מאישיותו וממערכת הגיונותיו של א. ד. גודון, מאחדותם ושלימותם הפנימית, שגגם כיום הזה היא נוגעת ליחיד ולחברה כולה. [...] הישגים כבירים הושגו מאז קום המדינה [... אך האם מיצינו עד תום את משנתו [...] ומותר כבר להמשיך בלעדיו?"


למשמע סיפורו של הפסל ברמת דוד החלטתי ללכת בעקבות פסליו האחרים מהרי הכרמל ועמק יזרעאל עד ירושלים, פסליו המספרים בדרכם את סיפור ההתיישבות בארץ. פולוס גדל בוורשה, ובעודו לומד בישיבה – מספרים – נהג לקשט את אולם הישיבה לכבוד חגיגת סיום לימודהּ של מסכת וכך נתפס לעיסוק באומנות. הוא עלה לארץ כנראה בשנת 1924 והיה חבר בגדוד העבודה ובקבוצת החוצבים של יצחק שדה. בני דורו סיפרו שנהג לנדוד ברחבי הארץ, התגורר בקיבוצים שונים ופיסל בהם תמורת דמי קיום בלבד. לימים עבר לירושלים, שם התגורר בעשרים השנים האחרונות לחייו בצריף בלב חורשת אורנים ליד מחנה אלנבי.


פסלו המפורסם ביותר הוא אנדרטת אלכסנדר זייד (1938–1941) הניצבת על גבעות שייח' אבריק, סמוך לבית שערים. אלכסנדר זייד רכוב על סוסתו. הוא ממוקם על במה מאבני המקום, ולצִידו שני תבליטי ברונזה בחזית כתוב: "אלכסנדר זייד שומר בישראל". בתבליט האחד נראה אדם חסון חשוף חזה חורש את השדות בעזרת בהמה וברקע עצים, ובאחר – רועה וצאנו וברקע נוף הררי (אולי גבעות שייח' אבריק). הפסל המקורי שנבנה מבטון יצוק על רשתות ברזל, הלך ונהרס ובשנות השבעים הוא שופץ וניצוק מחדש בברונזה בידי הפסל איש עין הוד דן זריצקי.


ממכרי מורה הדרך יעקב שורר למדתי שבזמן שפולוס יצר את הפסל הוא התגורר אצל משפחת זייד, ונעזר במשה יפה, שגר בשכנות למשפחת זייד והיה בנאי־אוּמן. את הסוס פיסל לפי אחד מסוסי המשפחה, ואת זייד הרוכב... דגמנה חלוצה צעירה. עוד טוען יעקב שההשראה לדמות הרוכב באה לפולוס לא מדמותו של זייד, אלא מדמות השומר הרכוב על סוס ומשקיף על סביבתו – ציור שהיה בשער הגיליון של "עלון השומרים" (1937).


מזרחה משם בקיבוץ תל יוסף שבעמק חרוד יצר פולוס פסל שונה לחלוטין, לא דיוקן היסטורי אלא פסל שנועד לעטר את בריכת הנוי בלב הקיבוץ – "על מי מנוחות ינהלני" (1941). פסל שיש בו משהו מן הפיסול האירופאי. היצירה מורכבת משתי קבוצות של דמויות: באחת שני ילדים ובעל כנף, ובשנייה זוג הורים בבגדי ים. את ההורים עיצב פולוס לפי דמויותיהם של דלילה ואסף שמחוני (מפקד פיקוד הדרום במלחמת סיני) ואת הילד – בדמות בנם כנראה. כיום הפסל המוצב על הדשא סובל מנזקי הזמן והסביבה.


מתל יוסף נדד פולוס לקיבוץ בית אורן שבכרמל, ויצר בשנים 1945–1946 את הפסל "ישראל סבא" (שילוב הדורות): שתי דמויות המסמלות מן הסתם את עם ישראל: הזקן, הנושא את המסורת העתיקה עימו ובצידו החלוץ השרירי, שפניו אל העתיד. יפתח זייד, בנו של אלכסנדר זייד, היה הדוגמן שלפיו עוצבה דמותו של החלוץ. ויש אומרים שפולוס עיצב כאן את עצמו: את עולם נעוריו המסורתי הולך יד ביד עם החלוץ המסמל את חייו בארץ ישראל.


אחר כך יצר פולוס עוד שתי יצירות: האחת היא האנדרטה שהקים בקריית עמל לזכר הנופלים במלחמת השחרור. בשנים 1952–1953 התגורר פולוס במקום. עוד פרטים עליה, ראו ביומן הרשת קריה בצל אלונים.

ואז הוא החליט לעזוב הכול ולעבור לירושלים. הוא פנה לחברי קיבוץ רמת רחל – קיבוץ שנהרס אז כבר פעמיים והשתקם: במאורעות תרפ"ט (1929) ובמלחמת השחרור, והציע להם להקים להם פסל. רוב החברים, שהיו שקועים בעבודה הקשה של בניית הקיבוץ, לא נתנו דעתם על כך, אך כמה מהם הבינו את החשיבות בהשקעה גם בחיי התרבות והמיזם יצא לדרך. פולוס עבד על הפסל כשנתיים, ובהן התגורר ברמת רחל.


הפסל הוצב באתר רמת רחל הישנה משקיף אל עבר בית לחם, ולימים הועבר לגן המלון שבקיבוץ. ייחודו של הפסל "שבו בנים לגבולם" (פסל רחל אימנו) הוא שדמותה של האישה היא נושא הפסל (גם בתל יוסף וגם בקריית עמל היו דמויות נשיות, אבל הן היו בשוליים).


דוד פולוס אמר עליו: "בפסל זה הצופה 'בית לחם אפרתה' רציתי לתת את רחל אימנו עם ילד וילדה. לא בנימין ויוסף אלא ילד וילדה. מפני שהיא האם. האם הנצחית הנושאת בחושך את לפיד הגאולה. רחל היא אישה זקופה, בשמלה רקומה ארוכה. 'מה זה?' אמרו לי, 'היא לא נראית כיהודיה'. ואני בכוונה תיארתי אותה כיפיפייה קדומה", מעריב, 2 בספטמבר 1969

ויש הסבורים שבפסל רחל אימנו התייחס פולוס גם לגלי העלייה הגדולים של שנות החמישים. וילדי רמת רחל קראו לו "רחל אימנו מוכרת הגלידה"...


סופו של פולוס היה עצוב. הוא נפטר ערירי בירושלים ויצירותיו שלא נשמרו היטב, אבדו...


על דוד פולוס למדתי רבות בזכות ספרו של חבר קיבוץ רמת דוד אביב בארי "דוד פולוס – פסל נודד בארץ", 2011, שהלך שבי אחר דמותו של הפַּסָל.


והערה משדה האומנות; פסל אלכסנדר זייד נחשב במשך שנים ליוצא דופן בפסלי הארץ – גיבור רכוב על סוס – לכאורה זהו פסל דוגמת הפסלים המעטרים את כיכרות הערים באירופה. לא בארץ. והינה לאחרונה גיליתי לא מעט פסלים של סוסים, ללא גיבורים ועם גיבורים, לאו דווקא משלנו... הינה הם לפניכם;


"סוסים", מנשה קדישמן (2014), באר שבע; "סוס ללא רוכבו", שושנה לב (1996), נחשון (הרוכב נפל ולא הושב למקומו); "סוס ומחרשה", שמעון דרורי (2015), יבנאל; "סוסת שלום", אוסקר קוגוי (1996), ירושלים; וכמה עם רוכבים; "הפָּרָש", אחמד כנעאן; "סוסים", "דיזנגוף רכוב על סוסו", דוד זונדולביץ' (2009), תל אביב־יפו; "ריצ'ארד לב־הארי וסלאח א־דין", פיליפ ג'קסון, מגדל דוד ירושלים; "פגישת הרצל והקיסר הגרמני", מוטי מזרחי (2012), מקווה ישראל ו"הפרש האוסטרלי", פיטר קורלט (2008), באר שבע (צילום: ד"ר אבישי טייכר, מתוך אתר פיקיויקי); "כיכר השומר", אסף ליפשיץ, כפר תבור, גבעות מרר (2020).


יעקב שורר הסב את ליבי לכך שהדרוזים מעריצים את הסולטאן אל־אטרש [לאומן סורי ומנהיג המרד הערבי בשנים 1925–1927, שעמד בראש מאבקים נגד האימפריה העות'מאנית וצרפת בעת שליטתן בסוריה. אל־אטרש היה גם בעל השפעה מרכזית על גורלו של הר הדרוזים]. ומשום כך ביישובים דרוזים רבים הוקמו פסלים שלו רוכב על סוס. הינה כמה מהם;

הפסלים של סולטאן אל־אטרש: כסרא, מג'דל א־שאמס, חורפיש.


ולסיום: בליבי נצורה תמונה של דון קיחוטה רכוב על סוסתו וסנצ'ו פנסה – על החמור, תמונה העשויה מחוט מתכת מכופף, אשר קישטה את בית הוריי (היא נקנתה בספרד, כשטיילו שם בעת השליחות בבלגיה, שנות השישים)


,

תגובות

והינה תוספת ליומן הרשת אפשר לשבת? האומנית חנה אשל־תבואה חברת קיבוץ צרעה סיפרה לי על שיר שכתב אסף עמית, בן צרעה, ובו הוא מטייל בין הספסלים המנציחים את חברי המשק שהלכו לעולמם. שיר נוגע ללב.




צעצועי הקינדר שלי


181 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול