חיפוש

ציירת אישה

אחד המוסדות החברתיים שקרנו עלתה בימי קורונה הוא ספריות הרחוב. אני אוהבת להגיע אליהן, באקראי או בכוונה, להניח בהן ספרים שכבר קראתי ולדוג מציאות. קראתי ספרים רבים בימים אלו, את רובם אספתי בהן. הוספתי אל ספרייתי ספרים משובחים כמו "חבלים" לחיים באר ו"סוף דבר" של יעקב שבתאי, וקראתי להנאתי ספרי מתח ורומנים כתובים היטב. באחד משיטוטיי התגלגל אליי הרומן "הציירת משנחאי" פרי עטה של ג'ניפר קודי אפשטיין. הרומן עוסק בחייה של הציירת הסינית פאן יו־ליאנג, אך הוא יצירה דמיונית. הקריאה בספר ריתקה אותי והתחלתי לחפש מידע על אודות הציירת פורצת הדרך הזאת, ושוב נוכחתי לדעת עד כמה נשים גם במאה העשרים (ואולי גם היום) היו צריכות להיאבק כדי לזכות במעמד שווה לגברים.


פאן יו־ליאנג (1895–1977) נולדה ביאנגג'ואו בסין והתייתמה בגיל צעיר מהוריה. היא גדלה אצל דודהּ, וכשהייתה בת 13 הוא מכר אותה לבית זונות כדי לפרוע את חובותיו לסוחרי אופיום. למזלה, שלוש שנים אחר כך התאהב בה פקיד המכס הבכיר Pan Zanhua, נשא אותה לאשתו השנייה ועודד אותה להשלים את השכלתה. את לימודי האומנות החלה בבית הספר לאומנות בשנחאי, אחר כך השתלמה שנתיים בליון ובפריז, ומאוחר יותר זכתה במלגה יוקרתית ללימוד ב־Accademia di Belle Arti di Roma.



ב־1929 הוזמנה ללמד בבית הספר לאומנויות בשנחאי, והייתה לאישה הסינית הראשונה שהתקבלה ללמד ציור בסגנון המערב. מאז הלכה והתפרסמה ברחבי סין, יצירותיה הוצגו בתערוכות רבות, אך לא פעם נמתחה עליה ביקורת נוקבת בעיקר בשל ציורי העירום הנועזים שיצרה. למרות זאת זכתה פאן יו־ליאנג להערכה בסין והקהל ראה בה את מבשרת המודרניות. בשנת 1937 קבעה את מקום מושבה בפריז והייתה לציירת מפורסמת ברחבי העולם: יצירותיה הוצגו באנגלייה, גרמנייה, איטליה וגם בארה"ב וביפן. היא נפטרה בשנת 1977 ונקברה בבית הקברות היפהפה של מונפרנס.




א. עירום, 1963

ב. אישה יושבת ובידה מניפה, 1942?

ג. דיוקן עצמי, 1940

ד. כריזנטמות באגרטל ירוק, שנות ה־50

ה. אישה שוכבת על הצד, 1959

ו. דיוקן עצמי, 1924


ב־1994 ביימה הבמאית הסינית Huang Shuqin סרט קולנוע מעניין על חיי הציירת: A soul haunted by painting. את דמותה של הציירת מגלמת בו השחקנית היפהפייה גונג לי.







אפשר לצפות במרשתת בעשר דקות מן הסרט.

https://www.youtube.com/watch?v=xgk-vvG42yk


ברומן "הציירת משנחאי" מפגישה אפשטיין את פאן יו־ליאנג עם ציירת אחרת שסיפור חייה דומה במשהו לסיפורה של פאן יו־ליאנג – Suzanne Valadon. ולדון נולדה ב־1865 בשם Marie-Clémentine לאם יחידנית שהתפרנסה ככובסת. האֵם ובתה שהתגוררו בשכונת מונמרטר בפריז חיו חיי דלות ועוני, ומרי־קלמנטיין נאלצה לעבוד כבר מגיל 11. זמן־מה היא הופיעה כלוליינית בקרקס, אך משנפצעה חדלה לעסוק בכך והחלה לסייע לאימה בחלוקת הכבסים ללקוחות. בשנים אלה התוודעה אל חוג הציירים בשכונה, ובהם רנואר וטולוז לוטרק שהעניק לה את השם Suzanne, והחלה לדגמן בציוריהם. תוך כדי עבודתה בדוגמנות למדה בעצמה את אומנות הציור, ומ־1896 החלה לעסוק רק בציור. היא ציירה טבע דומם, פרחים, נופים ודיוקנאות. בנה היחיד הוא הצייר מוריס אוטרילו. סוזן ולדון נפטרה בשנת 1938 מוקפת בחבריה הציירים אנדרה דרן, פבלו פיקסו, ג'ורג' בראק וג'ורג' קאר.















הינה תמונות שבהן סוזן ולדון היא המודל של הצייר;


א. פייר־אוגוסט רנואר, Dance at Bougival, 1883 ב. הנרי דה־טולוז לוטרק, 1883, Gueule de bois




והינה מגוון מיצירותיה;



א. דיוקן עצמי, 1898

ב. אישה עם קונטרבס, 1908

ג. בחורה עירומה עם מגבת, 1919

ד. דיוקן בנה הצייר מוריס אוטרילו, 1921

ה. טבע דומם עם סל תפוחים ופרחים, 1928

ו. נערה צעירה לפני חלון, 1930


אומנם סוזן ולדון לא הגדירה את עצמה כפמיניסטית, אבל ציוריה שבהם נמנעה מליצור אידאליזציה של גוף האישה ושל העירום הנשי – יש בהם אמירה פמיניסטית...


ברומן "הציירת משנחאי" שכתבה ג'ניפר קודי אפשטיין היא מתארת את המפגש הראשון של פאן יו־ליאנג עם הציורים במוזאון ה־Louvre בפריז, ותוך כדי כך מתגלים לציירת (או לקורא) כמה מסודותיהם. הינה הם לפניכם;




צייר הרנסנס האיטלקי (Andrea Solario (1524–1465 צייר את ראשו הכרות של יוחנן המטביל (1507?). חדי־העין שבינינו יבחינו בבסיס הקערה בהשתקפות דיוקנו העצמי של הצייר. סולריו הושפע בוודאי מהצייר ההולנדי ון־אייק, שדמותו נשקפת מן המראָה ביצירתו הידועה "נישואי הזוג ארנולפיני" (1434), והקדים בכך את הצייר הספרדי דייגו ולסקז שעשה דבר דומה ב־1656 ביצירת המופת שלו Las Meninas. שם נשקפת דמותו של הצייר מן המראָה שבקצה החדר.




בימים רחוקים, כשלמדתי קולנוע בקורסים המצוינים של הסינמטק בירושלים, דיברנו על כך לא מעט, שכן תופעה זו של שרבובו של דמות האומן לתוך יצירתו נפוצה גם בקולנוע. הידוע מכולם במעשי תעתועים אלה הוא במאי הקולנוע אלפרד היצ'קוק. בהרבה מסרטיו אפשר להבחין בו לרגע קט חולף על המסך. מורינו קראו לזה "קולנוע רפלקסיבי".


גם מעבודתו של הצייר אדוארד מאנה "מועדון הלילה Folies Bergère" התפעלה הציירת הסינית פאן יו־ליאנג. הייתה זו היצירה הגדולה האחרונה שמאנה יצר (1882). מאחורי המוזגת Suzon יש ראי וכל המקום מתגלה לעינינו באמצעותו. הגבר המדבר עם סוזון, הלקוחות במועדון ונברשות הקריסטלים המפוארות אינם אלא השתקפויות. אגב, מצד שמאל למעלה, נראות רגליים במגפיים ירוקים וקטנים. זו השתקפותה של לוליינית הטרפז, הבאה לרמוז על אופיו של המקום...




Le Déjeuner sur l'herbe (1862–1863)


כשצפתה פאן יו־ליאנג בציור הקנוני של מאנה Le Déjeuner sur l'herbe היא שאלה את עצמה, לדברי הסופרת, מדוע תיאר מאנה את הפיקניק בדרך האבסורד: הגברים לבושים, הנשים בעירום חלקי או מלא, ובמיוחד תהתה מדוע האוכל שהובא לפיקניק זרוק על הדשא בערבובייה, מעורב בבוץ ומרובב כולו... מן הסתם מאנה הושפע מחבורת הציירים הצעירים שהסתופף אז בחברתם (לימים הם היו ל"אימפרסיוניסטים"). אולי בחר מאנה להביע ביצירה זו את ה"מרד" שלו בציור הקלאסי של טבע דומם. השוו למשל לציור הטבע הדומם היפהפה של קאראווג'ו.

קאראווג'ו, 1596–1601


וכדרכם של צירופי מקרים, התפרסם בסוף השבוע הזה בעיתון "הארץ" מאמרו של עופר אדרת "הציירת הנעלמה", ובו הוא גולל את סיפור חייה של הציירת היהודייה הצ'כית גרטרוד קאודרס, אשר מאות מיצירותיה נתגלו לפני שנתיים במהלך שיפוץ בית חברתהּ: ציורי דיוקנאות ונוף, טבע דומם ועירום. גרטרוד קאודרס הטמינה את התמונות בקירות הבית ההוא בטרם גורשה לטרזינשטט. בכתבה מצוטטת אליעד מורה־רוזנברג, מנהלת מחלקת האומנות ביד ושם, האומרת שציירת יהודייה שבחרה בימים ההם (עוד לפני המלחמה) לצייר "היתה צריכה להיות מאוד אמיצה", ומסבירה שלצייר ציורי עירום "בשביל אישה בורגנית [...], זה לא עניין של מה בכך"... אדרת מונה בכתבה עוד ציירות יהודיות שנספו בשואה: מלווה שאלק, שרלוטה סלומון, קתה לוונטל. ואני חשבתי על שותפות הגורל, על הדומה ועל השונה בחייהן של הנשים בנות אותו דור (פחות או יותר) מסין ומצרפת, מצ'כוסלובקיה ומגרמנייה.

מימין לשמאל,

שורה ראשונה: א. גרטרוד קאודרס ב. גרטרוד קראוס

שורה שנייה: ג. קתה לוונטל ד. שרלוטה סולומון ה. מלווה שאלק


תגובות

למאיה אגמון,

אל תהי כאגמון...

כארז עמדי

בפני כל סערות החיים!


מאיה אגמון־פרוכטמן מורתי האהובה סיפרה לי שזיכרון זה שכתב לה מורה בבית הספר העממי, עורר אצלה תמיד תהייה: מדוע איחל לה לִדְמוֹת לעץ ארז שעלול להישבר בסערה בשל קשיחותו, ולא בירך אותה שתהיה כאגמון היודע להתכופף עם בוא הרוח העזה... הזיכרון הזה שימש לה פעם נקודת מוצא לדיון בלשני בדבר אופיין של הגדרות מילוניות*. ומאין צמח "האגמון"? כשאביה של מאיה נתבקש בשל עבודתו לעברת את שם המשפחה, הציעה לו מאיה את השם העברי "אגמון", מילה שהכירה מהתנ"ך: "וַיַּכְרֵת יְהוָה מִיִּשְׂרָאֵל, רֹאשׁ וְזָנָב כִּפָּה וְאַגְמוֹן יוֹם אֶחָד" (ישעיהו ט, יג), "הֲכָזֶה, יִהְיֶה צוֹם אֶבְחָרֵהוּ יוֹם עַנּוֹת אָדָם, נַפְשׁוֹ; הֲלָכֹף כְּאַגְמֹן רֹאשׁוֹ, וְשַׂק וָאֵפֶר יַצִּיע הֲלָזֶה תִּקְרָא-צוֹם, וְיוֹם רָצוֹן לַיהוָה" (שם נח, ה) – בפסוק זה מודגשת תכונת הגמישות של צמח האגמון.

אגמון האגם (Scirpus lacustris)


*ראו מאמרהּ: "המילה, הצירוף, הניב והמילון בעיון ובהוראה: הרהורים בעקבות מילונים והצעות לשינויים", דפים (ספר מיוחד לשנת הלשון, בעריכת גילה שילה ורות בורשטיין) תשע"ד, עמ' 163-155.


עוד על הבוטנאי יעקב מתתיה סיפרה לי שׂשׂונה עמיתתי. היא פגשה אותו כשגויסה ב־1956 לשמש מורה במעברת חצור הגלילית ושכרה אז חדר בבית יומטוב רוזנפלד בראש פינה. (רוזנפלד היה בנם של מייסדי המושבה מרים ומשה רוזנפלד, ואת הבית הבית ומבני המשק שסביבו בנה ב־1885 הברון רוטשילד. היום זוהי "וילה תהילה", מלון בוטיק מפנק). שם גרה ששונה יחד עם ברכה שר־שלום, לימים אשתו של יעקב, והייתה עדה להתחלת הקשר ביניהם... ששונה למדה להכיר היטב את בני הזוג בטיולים המשותפים שערכו בסביבה. עוד היא זוכרת את ברכה כמחנכת מופלאה המצליחה ללהטט בכיתה שבה יושבים באותו זמן תלמידים מא עד ג ואת יעקב כאיש משכיל ונעים הליכות.


צעצועי הקינדר שלי




213 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול