הכול התחיל ביומן הרשת שעסק בשמות עבריים של בתי חרושת לתרופות. יעקב שורר מטבעון איש הארץ הזאת כתב לי שיש במעברות מוזאון לתולדות בית חרושת לתרופות. מיהרתי לטלפן למזכירות הקיבוץ ושם נאמר לי שאין הם יודעים דבר על כך והציעו לי לפנות למפעל התרופות "תרימה". למזלי, ענתה לטלפון רבקה'לה בר־ניר והיא הפנתה אותי לעינת טחנאי, הארכיונאית הנמרצת של מעברות. עינת הזמינה אותי לבקר בקיבוץ, וכך ביום שמש של אביב הלכנו יונה ידידי ואני בשבילי הקיבוץ בעקבותיה של עינת, והיא סיפרה לנו ברוב ידע, בחן ובאהבה על הקיבוץ ועל האתרים השונים שחלפנו על פניהם.
הבה ואוליך אף אתכם בשבילֵי
ראשיתו של הקיבוץ הייתה ב"מגרש הקיבוצים" בעפולה ב־1925. אנשי השומר הצעיר שבאו מהונגריה ורומניה התיישבו שם ועבדו במחצבות, בייבוש ביצות העמק ובסלילת כביש עפולה–צמח. ב־1929 התאחדו עם גרעין עולים מבולגריה ועברו לאזור ג'ידרו (כנראה כפר ביאליק) ומשם עברו לבת גלים, אשר בה ישבו כבר כמה קיבוצים. בחיפה עבדו הגברים בבניין ובנמֵל והנשים עבדו במשק בית וכפועלות בבתי חרושת. במשך הזמן הצטרפו אליהם עולים מהונגריה (1930), והקבוצה שכונתה "קיבוץ ג'" הלכה והתבססה. עד היום אחד הרחובות בעיר נקרא מעברות. כשנגאלו אדמות עמק חפר וכפר ויתקין ומשמר השרון עלו על הקרקע, הציעו לחברי קיבוץ ג' לעלות להתיישבות. בתחילה התלבטו החברים הן בשל השממה ששררה באזור, הן מפאת הקִרבה לביצות נחל אלכסנדר, ובכלל עלתה בהם המחשבה להפוך לקיבוץ עירוני... יצאו נציגי קיבוץ ג' לתור את המקום, ולהפתעתם מצאו שיזף בודד שנאחז בסלעים. אמרו בליבם: "אם הוא יכול להיאחז בקרקע, נוכל גם אנו!", ובערב ראש השנה תרצ"ד (1933) עלו אל הקרקע. השיזף הבודד המשיך לצמוח במרכז המשק והיה לסמל המקום, עד שנעקר לצורך הרחבת חדר האוכל. לימים הונצח השיח העיקש בשמו של הבית הסיעודי במעברות – בית שיזף.
במרכז הקיבוץ מקבל את האורחים "הזורע". זהו פסל ריאליסטי המציג את צבי שופן ממייסדי מעברות. את הפסל תרמו בני משפחת שביט: מיה מנצחת המקהלות ומייסדת מקהלת "עפרוני" ובן זוגה עלי שביט ממייסדי מפעל "מינימוטור" במעברות (1962–1968) שבו ייצרו מנועים חשמליים קטנים. פסל "הזורע" נתרם לאות הוקרה לחברי מעברות שהיו לעלי למשפחה. עלי יליד הונגריה הגיע לבדו למעברות בגיל שבע הודות לאנשי השומר הצעיר. אלה חשו בסכנה האורבת ליהודי אירופה וארגנו רכבת מאירופה ישירה לראש הנקרה (העלייה היבשתית), אשר באמצעותה הגיעו ילדים רבים ארצה.
א. התמונה שלפיה עוצב הפסל, ספטמבר 1936
ב. הזורע, פסלהּ של יעל ארליכמן, 2016
בתחילה שאבו המתיישבים מים מהמעיין שגם ערביי ואדי חווארת השתמשו בו. היום המעיין חָרֵב בשל צריכת מים מוגברת; באזור עמק חפר קמו כ־50 יישובים ומי התהום נידלדלו. לציון המעיין שהיה בכניסה לקיבוץ, נבנתה במקום בריכת נוי.
כשביקשו המייסדים לחפור באר, הזמינו מומחה שיבדוק איפה כדאי לחפור. הלה הורה להם לזרוק אבן ולחפור במקום שהיא תיפול וכך היה. אחר כך נחפרו עוד 4 בארות. מן הסתם, בגלל שפע המים באזור בכל מקום שהיו מטילים בו אבן, היו מוצאים מים... מאוחר יותר אף סייעו חברי הקיבוץ לערביי ואדי חווארת בחפירת באר.
בבאר הראשונה פגשנו את גדעון אלון בן הקיבוץ והוא שיתף אותנו בזיכרונותיו מהימים הראשונים. בין השאר, ציין שבילדותו בכל מקום בשטח הקיבוץ זרמו מים. עוד הוסיף שהערביים תושבי ואדי חווארת, שהיו האריסים שעיבדו את האדמות באזור עד שאלה נמכרו ליהודים, נשארו לגור במקום, וכיוון שכך ריכזו אותם הבריטים בשלוש נקודות על אדמות הקרן הקיימת באזור והבטיחו למצוא להם מקום חילופי. אך בחלוף 15 שנה פרצה מלחמת השחרור והם ברחו. חלקם הפקידו את כספם ורכושם אצל חברי מעברות ולאחר מלחמת ששת הימים שבו לבקר במקום וקיבלו בחזרה את מה שהופקד...
השיטה שבה חפרו את הבאר מעניינת; בתחילה עשו בור עגול של שלושה וחצי מטר קוטר וירדו מטר אחד. בנו בתוכו קיר ויצקו בטון, ואז חפרו עוד מטר וכן הלאה, 11 פעמים. לבסוף קדחו עוד 4 וחצי מטר והגיעו למי התהום. מבאר זו שאבו מים ממשאבה שנתנה 90 קוב לשעה. היום מעברות מקבלת מים ממקורות, השואבת את המים מהאקוויפר הרי שומרון.
א. מגדל המים
ב. מראה הקיבוץ בשנות החמישים, צילום: זולטן קלוגר
ג. גדעון אלון
ב־1936 בנו מגדל מים בנפח 400 קוב, והוא היה מתמלא ממי הבאר הסמוכה אליו. בשנים הראשונות שימש המגדל גם עמדת תצפית וקשר עם יישובי הסביבה, והותקן עליו זרקור. במאורעות 1936–1939 היו מאירים באמצעותו את השטח כדי להבחין בתוקפים. על גדעון בן ה־14 הוטל לשבת שעה כל לילה על גג המגדל ולהפעיל את הזרקור. מסביב למגדל היו אז פרדסים, שהיום נותרו מהם שני עצים ושכונה – "שכונת הפרדס". ליד המגדל הוצב ב־1968 פסל דמוי פריסקופ של טנק לזכר גדעון בר־ניר בן מעברות, שנפל במלחמת ששת הימים, בקרב אום כתף בסיני (6.6.1967). כאן נערכות מדי שנה בשנה האזכרות לבני המקום שנפלו במלחמות ישראל.
במעברות נבנו כמה סליקים, אחד מהם היה ליד הבאר הראשונה. היום בקומה הראשונה של מבנה הבאר מוצגים חלק מכלי הנשק שהוטמנו בסליקים, וגדעון אלון סיפר לנו גם את סיפורם של כלי הנשק.
המשכנו להלך עם עינת בשבילים והיא הצביעה על יצירותיה היפהפיות של הפסלת חנה דוד־בכור המעטרות את המדשאות. חנה דוד־בכור (1910–2007) עלתה ארצה ב־1932 והצטרפה לקיבוץ מעברות. בתחילה הייתה מטפלת, אחר כך נשלחה ללמוד אומנות ב"בצלאל" ובמשך שנים רבות הייתה המורה לציור, גרפיקה, קרמיקה ופיסול במוסד החינוכי "רמות חפר", והעניקה השראה לדורות של אומנים. היא ובן זוגה פינקו הקימו בקיבוץ סדנת יצירה, ושיתפו פעולה בעבודותיהם.
אחר כך חלפנו ליד בניין האבן הראשון שהוקם בקיבוץ – בית הילדים, שבחלקו העליון מוקמו חרכי ירי. המבוגרים התגוררו באותם ימים באוהלים.
עברנו גם ליד בית הנוער – בניין מיוחד במראהו שחלקו הראשון הוקם ב־1938–1939 כבית לקבוצת ההשלמה הגרמנית: בני נוער שעלו ארצה לבד והתחנכו במעברות. הצעירים מגרמניה אף נטלו חלק בבנייתו. כיום הבניין הוא משכנם של הצעירים.
עינת גם פתחה לפנינו את המוזאון הארכאולוגי בקיבוץ. מוזאון שראשיתו בחפירת יסודות לבניין מגורים. בעת החפירה נחשפה מערת קבורה מתקופת הברונזה התיכונה א (2100–1900 לפנה"ס), הוחלט לשמרהּ וסביבהּ נבנה המוזאון. במוזאון מוצגים ממצאים מכמה מערות קבורה (כ־20 מערות קבר נחפרו שם) שנתגלו באזור, ובהם שרידי שלדים, אבני־יד מהתקופה הפליאוליתית, פכיות, גביע, קומקום מתקופת הברונזה התיכונה א ו"גרזן העיניים", כלי נשק מ־2000 לפנה"ס בערך, שאת ייעודו פענחו החוקרים בעזרת ציור קיר מצרי.
א. קישוט מקרמיקה בכניסה למוזאון
ב. מערת הקבורה והממצאים שנמצאו בתוכה
ג. ציור קיר ובו נראה גרזן העיניים
ד. גרזן העיניים
ה. שרשראות
ו. טבעות
ז. ממצאים מהאתר הכלקוליתי־כנעני באדמות קקון
פקדנו את חדר האוכל שבפינה אחת מקושט ביצירה של נפתלי בזם "קיבוץ גלויות" (1967), ציור על קרמיקה. "יהודים מכל הגלויות ושכבות העם מגיעים ארצה. החומר האנושי — חומר הגלם שיהווה שוב בסיס לעם המתקבץ. בסירה — סמל העלייה — הם נוחתים על חוף ארץ שלא נולדו בה", הסביר האומן לחבר הקיבוץ חיים לביא וסיכם: "נושא העליה הוא הנושא הנפשי החשוב ביותר שאין סוף לביטויו. עקירה ושתילה מחדש, זוהי גבורה, זהו אפוס גדול שעובר על כל עולה מבוגר ולכך יש לתת ביטוי", תמר גיספאן־גרינברג, "אמנות קיר בחדרי אוכל בקיבוצי 'הקיבוץ הארצי' 1950–1967", קתדרה 135, ניסן תש"ע, עמ' 159.
פגשנו שם את האוצרת דליה בר־אמוץ חברת מעברות, והיא סיפרה לנו על תערוכת התצלומים מתולדות המקום שאצרה בשיתוף פעולה עם ארכיון הקיבוץ. חלק מהתצלומים תלויים במבואת חדר האוכל וממחישים ללא מילים את הווי החיים של המייסדים.
א. גרישא שוטוב בעבודה אנטימלארית בנחל אלכסנדר
ב. תרגיל קשר באיתות דגלים "סמפור", 1935–1936
ג. אדלה שוטוב הסנדלרית
ומה עם מוזאון התרופות? בקומה השנייה מעל הבאר יש תצוגה קטנה המספרת את תולדות "תרימה", ושם הדריך אותנו דוד מרקוס יוזם התצוגה, שעבד בעבר ב"תרימה".
א. השלט של בית החרושת הראשון
ב. גלגולו של סמליל
ג. מכונה שייצרו בה כדורים
את בית החרושת תרימה – אז "תוצרי רפואה ישראלים בע"מ" – קנו אנשי מעברות ב־1962. בית החרושת הוקם ב־1935 בשם "חברה פלסטינאית לתעשיות כימיות" בניהול חיים ויצמן. את עבודת הרוקחות עשו ברמת גן והשאר התבצע במכון זיו, לימים מכון ויצמן. שנה לאחר רכישתו הוא הועבר למתחם סמוך למדרשת רופין ושמו היה לתרימה – תוצרי רפואה ישראלים
מעברות. באותן שנים גם נכנסו אנשי מעברות לשותפות במחלקה הווטרינרית של אסיא (בית חרושת שייסדו ב־1935 בני משפחת סולומון בשותפות עם לוין ואלשטיין), שותפות שנמשכה כעשרים שנה, ואחד המוצרים המרכזיים שיוצר במחלקה זו היה "חלבית" – מזון להגמעת עגלים.
לימים נוסף על חברת "תרימה" הקימו אנשי מעברות את תאגיד "מוצרי מעברות" הכולל את "בונזו", "לה־קט", "חלבית", "אלטמן" – תוספי המזון ועוד. וחקלאות? במעברות מגדלים כותנה, אבוקדו ופיטאיה, ויש רפת גדולה לחלב בשיתוף הקיבוץ השכן העוגן.
את הסיור המגוּון והמרתק קינחנו בקונדיטוריית הבית המוצנעת בירוק של מעברות, שתינו קפה ואכלנו עוגה. לילך ארד הקונדיטורית קיבלה אותנו בחיוך ובנועם והציעה לפנינו מבחר מהמאפים שהיא ודרור שעובד עימה אופים במקום – לחם, עוגות ועוגיות טעימות לחך ומרהיבות־עין. במקום אפשר גם להזמין עוגות מעוצבות לכל אירוע.
על הלשון
"מעברות הירדן" – כך מכנים במקרא את האזורים הרדודים בירדן, שבהם ניתן היה לחצות את הנהר. בהשראת צירוף זה נקבע שמו של קיבוץ מעברות השוכן בקרבת נחל אלכסנדר, שם היה מעבר נוח מדרום לצפון.
צעצועי הקינדר שלי