טבעון (ליתר דיוק: קריית טבעון) הייתה תמיד בדרך שלנו מִגבת לחיפה. יישוב ירוק שבתיו נחבאים בינות עצי אלון ואלָה על הגבעות משני צידי הכביש. מעולם לא טיילתי בה. בעקבות יומן הרשת שבו כתבתי על הטיול שלי עם גידי ארבל ברמת ישי, הזמין אותי יעקב שורר המתגורר במקום לסיור מלא־הפתעות. יעקב הוא חוקר ארץ ישראל, פרסם ספרים ומאמרים רבים בנושא, ומדריך טיולים רב־ניסיון בצפון הארץ בכלל ובקריית טבעון בפרט. הזמנתי את ציף חברתי להצטרף אליי ובילינו יום עמוס חוויות בקריית אלונים זו.
כשלמדתי בחוג ללשון עברית באוניברסיטה, התייחסנו לא פעם לציטוט הזה;
בית משפחת ארד, ראו להלן
זו אחת העדויות לכך שהעיצורים הגרוניים – מבטאם התערער עוד בימי בית שני, כנראה בהשפעת השפה היוונית. כלומר העיצור עי"ן בפי תושבי בית שאן, חיפה וטבעון נהגֶה כמו אל"ף ולפעמים להפך, ולכן לא יכלו לשמש שליחי ציבור. לא יכולתי שלא להזדהות עם הפסוק הזה...
את פני המבקר בקריָה מקבל שלט המתכת שיצר האומן מרדכי גומפל (1912–2009) בכיכר הבנים, והמתבונן בו חש מיד את אווירתו של היישוב: נינוחות ושלווה.
חינו של המקום נודע מאז ומתמיד. כך כתב משה שרת בעקבות ביקור בביתו של ליאופולד שן ממייסדי טבעון [עוד אספר עליו]: "שוב נוכחנו לדעת איזו פינה מרהיבה היא שכונת גבעות וחורשות זו – לעילא מכל חמודותיה של שכונת בית הכרם בירושלים, שהייתה פעם שיא של תרבות עיר גנים בארץ". בימים ההם הייתה טבעון אתר נופש והוקמו בה בתי מלון קטנים ופנסיונים. זאת ועוד, אווירתה משכה אליה אומנים בכל מיני תחומים.
סקר אמנות הקיר, יד יצחק בן־צבי, צילום: נירית שלו־כליפא
עוד יצירה יפהפייה של מרדכי גומפל, עבודת סגרפיטו (תבליט בטיח) נמצאת על קיר בית ברחוב כלניות 7.
היישוב קריית טבעון הוא למעשה איחוד של ארבעה יישובים: קריית עמל שהוקמה ב־1937, טבעון ב־1945 ולימים גם נוספו אליהם היישובים קריית חרושת ואלרואי שנוסדו ב־1935.
את הסיור עם יעקב התחלנו בוואדי – אחד מן הרבים המתחתרים בין גבעות היישוב, ולמדנו שטבעון נבנתה בראשיתה מסביב לפסגות הגבעות – מגרשים מגרשים. את ראש הגבעה השאירו חשוף.
נסענו בשבילים מתפתלים, בין עצים ושיחים אל "שביל אילן". השביל המנציח את אילן גבאי שנפל במלחמת לבנון השנייה (1 באוגוסט 2006) הֵחֵל באלון תבור עב־הגזע שצמח בלב היער. כיום העץ הזדקן ונותר רק הגזע. את פריצת השביל יזם אביו של אילן אהרון גבאי, מומחה לגיזום. הוא זכר שבנוֹ נהג לבלות שעות רבות בחסות האלון הגדול. שנה לאחר נפילתו של אילן אף ערכו בחסות העץ את חתונתו של האח אלון.
בקצהו האחר של השביל מתנשאת לה אֵלָה אטלנטית מרשימה. נסענו מסביב כדי להגיע אליה, וצפינו משם אל מרחבי עמק יזרעאל המערבי – רמת ישי, גבעת אלה, מגדל העמק והר התבור. ומה אירע בחסות אלה יפהפייה זו? כאן נועדו בחשאי חברי אלונים המפא"יניקים בשנות הפילוג, שעה שהחליטו לפרוש מהקיבוץ המאוחד וביקשו להקים לעצמם יישוב שיתופי עירוני, לא קיבוץ. את תוכניתם הגו בחסות עץ האלה, הרחק מעיני חבריהם בקיבוץ. לימים הם קיבלו משבצת קרקע בפאתי טבעון (בצמוד לביתו של אלכסנדר זיד) והקימו את שכונתם – כל אחד מהם זכה לדונם אדמה ועליו בנו בתים גדולים במיוחד. לשכונתם קראו כמובן "שכונת האלה". בעשור האחרון רבים מן הבתים נמכרו ובמקומם נבנו וילות ענק, שהן חריגות בנופה של טבעון.
בעומדנו ליד האֵלָה הצביע יעקב על גושי האדמות שקנתה הקרן הקיימת לישראל בשנות העשרים ממשפחת סורסוק ועליהן יושבים היום בין השאר גם קריית טבעון; גבעות שיח' אבריק – הבית והפסל של אלכסנדר זייד, קוּסקוּס טבּעוּן (אזור המְשמר כנראה את שם היישוב ערדסקין/ת או ערדסקוס הנזכר במשנה) – היום קיבוץ אלונים וחרתיה הוא אזור קיבוץ שער העמקים. את הבדווים שישבו שם פיצו אנשי הקק"ל בכסף, אך השטח לא עוּּבד במשך כמה שנים, והבדווים שבו לאדמות ועיבדו אותן. כיוון שכך קראו המוסדות המיישבים לחברי הקיבוצים והמושבים שכבר קמו אז לבוא ולהפגין נוכחות במקום. כתוצאה מכך התגלע עימות חריף בין הצדדים, ובנוֹ של המוכתר נהרג. בעקבות זאת התנהל לאורך זמן משפט נגד המתיישבים במקום – פרשה זו נודעה בתולדות היישוב בשם "פרשת קוסקוס–טבּעוּן".
קריית עמל קמה ב־1937 ובעומדנו ליד בית הכנסת בקצה רחוב זבולון סיפר לנו יעקב את סיפורה. האזור מחיפה עד נהלל וכפר יהושע היה ריק מיישובים יהודים, גם משום שהנוסעים על הכביש לנצרת ולעפולה סבלו לא פעם מהתנכלויות של הבדווים. באותם ימים הגה המהנדס דב פטישי [שֵׁם יומן הרשת לקוח משם ספרו וכן כל התמונות הישנות בשחור־לבן] מאנשי העלייה השלישית שהיה קודם לכן חבר קיבוץ אפיקים, תוכנית להתיישבות עירונית. הוא פרסם קול קורא להקמת בית בקריה על אדמות חרתייה. כל מי שנרשם לתוכנית קיבל שני דונם אדמה (כמעט בחינם), והיה עליו לבנות את ביתו במו־ידיו. נרשמו כמה מאות אנשים, והם החלו בבנייה בחסות חברת "שיכון עובדים". כך פתר פטישי שתי בעיות: חוסר עבודה – באותם ימים נאספו באזור חיפה פועלים רבים שהיו מחוסרי עבודה, וחוסר במקומות מגורים. הבתים שנבנו היו זהים בצורתם ובגודלם. לכל אחד היה משק עזר לגידול ירקות, תרנגולות ועיזים... לרחובות קראו בשמות המנהיגים הסוציאליסטיים: בורוכוב, כצנלסון ואלכסנדר זייד והיו כמה רחובות עם שמות גאוגרפיים: העמק, הכרמל.
אופייה של הקרייה נשמר, שכן גם עם חלוף השנים לא אפשרו לצופף בה את הבנייה. אחד הבניינים שנותרו בצורתו המקורית הוא מחסן הנשק. היה זה בניין בטון ובו אוחסנו כלי הנשק שהבריטים ציידו בהם את המתיישבים. לידו היה גם סליק סודי. בסמוך למחסן הנשק עמד צריף הראשונים "הכלבויניק", ששימש מזכירות, מרפאה, צרכנייה, בית ספר ואף מקום לינה.
מקריית עמל נותר גם מגדל המים שגובהו 12 מטרים (רחוב המגדל, מול מרכז ההנצחה). הוא נבנה ב־1939, ובעבר היו בו בריכת מים ועמדת תצפית, שבעת מלחמת השחרור אותתו ממנה מערבה לכיוון עמק השלום (מאחורי יקנעם), מזרחה לכיוון מגדל המים של רמת הדסה ומשם למחנה הצבאי ברמת דוד.
ב־1995 המגדל שופץ, פתחו במבנה חלונות והוסיפו מרפסת תצפית מזכוכית. בחללו נבנו מדרגות עץ לולייניות, והחלל הפך לגלריה שהיא חלק ממרכז ההנצחה של טבעון.
לא רחוק משם זימן יעקב לציף שעלתה ארצה עם הוריה ב"עליית גומולקה" (1957) הפתעה והראה לנו את "גבעת האקדמאים" (רחוב הבונים 27, הקטע העליון). על גבעה זו שוכנו באזבסטונים מהנדסים שהגיעו באותם ימים מפולין. כאן גם ישבו שנים קודם לכן מייסדי אלונים טרם עלייתם לנקודת הקבע.
דב פטישי המשיך לפתח תוכנית התיישבות באזור, וב־1940 הכריז על הקמת עיר גנים ופנה לקק"ל. הוא יצר אז קשר עם ליאופולד שן והשניים החלו לפעול להקמת "בית שערים הצפונית" יישוב ליהודי אנגליה. פטישי נסע לשם ואסף כ־200 נרשמים ראשונים. עם שובו ארצה מונה למנהל הבינוי של חברת "בית שערים הצפונית" (לימים "קרת") שהקים שן. באוגוסט 1947 הוחלף שמה של השכונה בהמלצת יעקב אריכא מזכיר ועדת השמות של קק"ל ל־טבעון. המתיישבים בטבעון היו ברובם בעלי מקצועות חופשיים, והעדיפו להעניק לרחובות יישובם שמות עצים ופרחים.
את הסיור בטבעון התחלנו בגן המייסדים (כיכר בן־גוריון), שבראשו האנדרטה שבנה הפסל דוד פולוס (1893–1975), יוצרו של פסל אלכסנדר זייד (אקדיש לו יומן בעתיד) לזכר הנופלים בני הקריה. האנדרטה עומדת על רחבת חצץ ובמרכזה עמוד אבן מלבני. בפאתו האחת תבליט ארד ובו נראים לוחם שנפל, לצידו אישה בוכייה האוחזת בידה ענף זית וכתוב: "לזכר הגבורים שנפלו במלחמה לשחרור האומה והמולדת בשנים תש"ח–ט". בפאה הנגדית מעל למילים "גבורי ישראל" נראה לוחם חמוש בחרב ומגן המרוצץ ראש נחש בעל שבעה ראשים (סמל למפלצת במיתולוגיות שונות, ואולי רמז לשבע מדינות ערב). ברקע מפת ארץ ישראל וסמלי המנורה ועץ התמר. לשמחתנו קידמו את פנינו בגן חבצלות קטנות־פרחים לבנבנות וזוהרות. כראוי.
בגן שמתחת לאנדרטה יצר בשנת 2017 האומן בן טבעון יואב דסה פינה לציון 70 שנה לעיר: במרכזהּ רצפת פסיפס הרקפות – סמל העיר שבכל פינה שלה צומחות להן רקפות. ומסביב על הקירות נקבעו פסיפסים המתארים את החי והצומח באזור: קיפוד וצב, פרחי חרצית וכלנית, נרקיס וחוטמית זיפנית. באמצע עוצבה מפה של קריית טבעון.
בקריה האפופה טבע מוריק ומוקפת אומנים ושכיות חמדה עברנו ב"מבשלה" (רחוב הדגניות 12). זו גלריה, מרכז למידה ויצירה לקרמיקאים הפועלת מ־2011. בעוברנו שם זכינו לראות את התערוכה "אין גבול".
הינה כמה מהיצירות שהוצגו בה:
אורית גינזבורג, "אוספת חימר" (2021). לדברי האומנית, יצירתה הבוחנת את הגבול בין העתקה ובין אינטרפרטציה אישית ובין אומנות ואומנוּת, מתכתבת עם פסלו היפהפה של אלי שמיר "ונוס אוספת בצל" (ראו לעיל), האמן מכפר יהושע. היא כותבת: "לולא עבודתו [של אלי שמיר] המרובדת בסב־טקסטים של שייכות למקום, מהו יופי ומהי עבודה יפה, לא היה זכות קיום אומנותי לחלק זה של אריחי הקיר שיצרתי".
נאווה הראל־שושני, "זר פירוס" (2021). האומנית הסבירה ששיח הצבר בעבודתה מייצג את הישראלים: יהודים וערבים כאחד, והוסיפה שהפכה את זר עלי הדפנה המסמל ניצחון לְזֵר אֵבֶל עשוי עלי צבר, שצבעם לבן והוא מסמל את פני המת או לחלופין את יוני השלום. בכל מקרה, לדבריה, אין מדובר בניצחון אמיתי אלא בניצחון פירוס...
על הלשון
אוצרת התערוכה האומנית טליה טוקטלי הצביעה על כך ששֵּׁם התערוכה "אין גבול" הוא דו־משמעי, שכן הוא מתייחס הן למילה "גבול" הן לשורש גב"ל המשמש בלשון חכמים במשמעות "ללוש חומר": "ולש עיסתו בתוכו והיא נגבלת בעפר" (איכה רבתי).
בית רחל ויעקב ארד
פרחים שבאומנות קידמו את פנינו גם בביתם הקסום של רחל ויעקב ארד (רחוב ציפורנים 25) אוהבי ארץ ישראל. השניים שהם בשנות השמונים והתשעים לחייהם שופעים חדוות חייהם. הם הגיעו ארצה בני תשע עשרה לערך, היו ממייסדי היישוב נווה אילן והתגוררו בו כמה שנים. אחר כך בנו את ביתם הציורי בקריית טבעון ובו טיפחו גינה לתפארת. את קירות הבית מבחוץ מקשטות כרזות שמביעות את תפיסת עולמם הציונית.
בחצרם ניצבת סוכת אבן ועל כל אחד מעמודיה צייר יעקב ממיני הארץ. בית המרחיב את הלב.
סרטון מקסים על משפחת ארד וביתהּ
כששוטטנו ברחבי קריית טבעון ראינו בצפון מגדל, ולמדנו שזה המסגד החדש שנחנך בבוסמת טבעון, רחוב אל־זייתון 54. בוסמת טבעון הוא יישוב קבע שהוקם בשנות השישים לבני השבטים ערב אל־סעדיה וערב אל־זבידאת אשר התיישבו בגליל בימי המנדט הבריטי. החלטנו לנסוע לראותו. האדריכל כפי שסיפר לנו אחד היוזמים של בנייתו היה יהודי, והמקום יפהפה. התרשמו בעצמכם. המארח שלנו סיפר לנו בעברית משובחת על שירותו הצבאי ועל חייו בכפר.
לסיום ביקרנו במרכז ההנצחה של טבעון (רחוב המגדל 15). בעבר היה כאן שטח ריק ועמדו להקים בו חניון לאוטובוסים של אגד. בשל התנגדות התושבי בוטלה התוכנית בוטלה וביוזמתן של המשפחות השכולות ביישוב (יש בקריית טבעון כ־120 משפחות שכולות) נבנה המרכז והוא בית חי ויוצר; יש בו חדר הנצחה בצורת מגדל, ספרייה ושתי גלריות המציגות ממיטב האומנות בישראל, ונערכות בו פעילויות תרבות מגוונות: סדנאות, הרצאות וסרטים.
בכניסה לבניין פגשתי פסל של דב פייגין, שהקדשתי לו יומן רשת כשעסקתי בתיאור האנדרטה לנופלי עמק הירדן בצמח. בנו של הפסל התגורר בטבעון.
ליד המרכז ניצבת אנדרטה בדמות מחסום טנקים ענק, שתכנן חיליק ערד מתכנן אתר ההנצחה של שיירת יחיעם. יעקב שורר סיפר לנו בהתרגשות שכבר שנים המקום משמש לטקסי יום הזיכרון והוא מלא אז עד אפס מקום בתושבים הבאים להתייחד עם הנופלים. עוד הוסיף שבמשך שנים ניהלו התושבים בהתנדבות את יריד שבוע הספר, ואת ההכנסות ממכירת הספרים היו תורמים למרכז ההנצחה.
כשביקרנו במקום הוצגה בגלריה בקומה העליונה תערוכת ציוריה הכמו־ילדיים של טלי לב אלמנת הטייס הנודע זוריק (ארלוזור) לב – "ראיתי קשת בענן" ואני התרגשתי. את סיפורו של זוריק שנעלם עם מטוסו במלחמת יום הכיפורים אני זוכרת היטב, הוא יצא לטיסתו האחרונה משדה התעופה ברמת דוד. ציוריה החזירו אותי לימים הקשים ההם.
"תערוכה זו מחברת ארבעה דימויים מרכזיים ביצירתה של טלי לאורך השנים: מטוס, דג, צמח ובית. דימויים אלה כמוהם כאותיות ההופכות למילים, ומספרות בתמצות את הנרטיב האישי־המשפחתי־התרבותי מנקודת מבטה של האמנית", שחר מרנין־דיסטלפלד, אוצרת התערוכה.
חזרנו הביתה ציף ואני ונצרנו בליבנו נופים יפהפיים של אלונים ואֵלות, פרחים בטבע ובאומנות, היסטוריה עשירה של התיישבות עירונית, שמקומהּ מוצנע יותר בקורות הימים והמון יופי אנושי בכל אשר פנינו. תודה יעקב, תודה.
תגובות
לקראת הסערה "כרמל" מלאו אמצעי התקשורת בבדיחות שונות ומשונות. אחת מהן עשתה שימוש במכונית "הכרמל" של חברת סוסיתא. שמחתי.
ניר אורטל שלח לי תמונה של חנות היין ברנהרד.
רבים סיפרו לי על בני משפחת ברנהרד, על נועם הליכותיהם ועל שלל כישרונותיהם. הנזי נודע בימים עברו לא רק כצייר אלא גם כזמר בלהקת סעד שהוא וחבריו בקיבוץ סעד הקימו והופיעו ברחבי התנועה הקיבוצית בפליטונים ובשירים מהווי ההתיישבות. ועוד שיתפו אותי אנשים שזכו וחתונתם נערכה עם שירות ההסעדה המשובח של משפחת ברנהרד.
צעצועי הקינדר שלי