חיפוש

רגליים קטנות

"רותי רגליים" – כך אנו מכנים בביתנו את רותי ידידתי. את רותי הכרתי לפני שנים כשהחלה לטפל בי בעיסוי וברפלקסולוגיה, ועד היום מפעם לפעם אני נהנית מידיה הטובות. על הקיר ליד מיטת הטיפולים שבביתה תלוי מכתב שכתב לה פיליפ פטי [Philippe Petit] – האיש הצועד על כבל. בגופו הוא קבע אז שרותי אינה נופלת ביכולתה מן המעסים הגדולים והמפורסמים שטיפלו בו: Robert Boudine בפריז ו־Raymond Serrano בניו יורק (1950–2010) רקדן ב־American Ballet Theater שהפך לימים למעסה של רקדניה, ובהם מיכאיל ברישניקוב.


פיליפ פטי בין מגדלי קתדרלת הנוטרדם, פריז


פטי שגדל בעיר Nemours בצפון־צרפת, לא הצליח להשתלב במסגרות החינוכיות, ואת האנרגיה שלו תיעל מגיל צעיר לטיפוס על עצים ועל קירות וללוליינות. לימים גילה שביצועיו מפעימים את קהל הצופים והחל לעסוק בכך לפרנסתו; ב־1971 הילך בין שני מגדלי קתדרלת הנוטרדאם בפריז וב־1973 – בין מגדלי גשר נמל סידני באוסטרליה. בבוקר ה־7 באוגוסט 1974 מתח בחשאי כבל בין הקומות ה־104 במגדלי התאומים (בגובה 417 מטרים מעל הקרקע ובאורך 43 מטרים) וצעד עליו במשך 45 דקות שבמהלכן אף החל לרדת גשם. הוא צעד ללא כל אמצעי ביטחון, כשהוא אוחז במוט לשיווי משקל. משסיים את המבצע נעצר על ידי המשטרה ונלקח לחקירה. ההד הציבורי האדיר שעורר המבצע שלו, התלהבות הקהל והתקשורת הביאו לכך שלא הוגשו נגדו כל תביעות משפטיות והוא שוחרר.


בשנים שחלפו לאחר כמן ביצע מעשי לוליינות רבים למטרות שונות, ובהן קידום השלום ופעילויות צדקה שונות; ב־1986 צעד מעל מפלי ניאגרה; לרגל יובל ה־200 למהפכה הצרפתית (1989) הזמין אותו נשיא צרפת פרנסואה מיטרן להלך על כבל בעיר פריז: מכיכר הטרוקדרו לקומה השנייה של מגדל אייפל.

פיליפ פטי בין מגדלי התאומים


רותי חברתי הוזעקה לטפל בפיליפ פטי לפני הופעתו עוצרת־הנשימה בירושלים "גשר בין מזרח למערב". זה היה בפתיחת פסטיבל ישראל ב־18 במאי 1987: פיליפ פטי צעד בקלילות על כבל מתוח באורך 300 מטרים מעל גיא בן־הינום מן הסינמטק אל הר ציון. רותי שטיפלה בו לפני הצעידה נעמדה בקהל לצפות בו, ועד היום היא זוכרת את הפחד שאחז בה כשהחל ללכת והתנדנד קמעה, מחפש את האיזון הנכון. באמצע ההליכה נעצר ולבקשת טדי קולק ראש העירייה, שהתלהב עד מאוד מאומנותו, ביקש להעיף אל השמַים יונה. אך היונה לא התעופפה... עמדתי בקרב קהל הצופים, עוצרת את נשימתי מרוב מתח וכמוני ידידיי אבי וציף שזוכרים את ההתרגשות הכללית שאפפה אותם באותו יום, כולנו חשנו שאנו עומדים לחוות חוויה שמעולם לא חווינו, ואכן...



עוד על פול פטי אפשר לקרוא בכתבה של דותן מלאך.


הינה סרטון קצרצר שבו רואים את פיליפ פטי חוצה את גיא בן־הינום.


כשסיפרתי על יומן רשת זה לאורלי בן־משה מורת דרך ירושלמית וידידה יקרה, היא סיפרה שיש לה תצלומים מן האירוע. את התצלומים קיבלה מחברי קיבוץ מסילות שטיילו איתה בירושלים. ומדוע? הכבל שנמתח בין מערב העיר למזרחהּ היה תוצרת "חרושת כבלים מסילות", וכחלק מההכנות לצעידה על הכבל נסע פיליפ פטי למפעל שבעמק בית שאן ובחן במו עיניו את איכותו של הכבל. באחד מסיוריי פגשתי לאחרונה בת מסילות, והיא אמרה שהיא זוכרת היטב את התרגשות חברי המשק בעת ביקורו של פיליפ פטי. הוא הגיע למסילות, בחן את הכבל בידיו, מתח אותו ואף הילך עליו (לא בגובה רב) אל מול עיניהם המשתאות של החברים.

התצלומים באדיבות חברי קיבוץ מסילות.


תיאור ההכנות לקראת מבצע זה אפשר לקרוא במאמרו של דב אלפון, "לוליין מחפש חבל הגון", כותרת ראשית, 18 ביולי 1987, עמ' 32–34.


הדמות של פיליפ פטי החוצה את גיא בן־הינום מירושלים המערבית אל חומות העיר העתיקה הפיחה רוח שירית אצל רבים והפכה למטבע לשון באותם ימים. הינה כמה דוגמות;


למוחרת האירוע בדיון שהתקיים בכנסת בענייני הקואליציה "גייס" שר התחבורה חיים קורפו את הדימוי של פיליפ פטי ההולך מעל גיא בן־הינום כדי להמחיש את עמדתו ואמר:"אתמול חזינו בהתרגשות בצעדיו של פיליפ פטי על כבל מתוח מעל גיא בן־הינום. נדמה לי היום שאני הולך בעקבותיו, אבל לא אשליך את נעלי".


המשוררת יערה בן־דוד כתבה את השיר הזה;









יערה בן־דוד, מעריב, 10 ביולי 1987



כמה חודשים אחר כך יצר הפסל הירושלמי ישראל הדני* שש בובות מהלכות במחווה לפיליפ פטי ותלה אותן ביריד חוצות היוצר.

במאמר שכתב ראש העירייה טדי קולק על מעמדה המורכב של ירושלים הניצבת בקו החזית של עם ישראל במאבק על העתיד ציין ש"דווקא בימים אלה מחובתנו להתאמץ עוד יותר ולהלך, כמו פיליפ פטי, שהלך בהצלחה על החבל המתוח מעל גיא בן הינום, בשביל ארוך וצר של סיכונים וסיכויים, שיאפשר לנו, או לדורות הבאים, להגיע לשלום בעיר היקרה הזאת". "עבודת נמלים", מעריב, 8 ביולי 1988

סקופ 80, מעריב, 12 באוגוסט 1987



ב־26 בספטמבר 1988 נפתח פסטיבל עכו במחווה להליכה של פטי; מנכ"ל הפסטיבל אבי יפרח רכב על אופניים לאורך כבל...


*והינה נקרתה לפניי ההזדמנות להציג את מגוון יצירתו הירושלמית של הפסל ישראל הדני (1941) יליד קיבוץ בית השיטה שקבע את מקום מגוריו בירושלים. הדני למד ציור בשנים 1957–1959 במכון אבני בתל אביב, ובשנים 1965–1967 סיים בלונדון לימודים מתקדמים ובהם שילב אומנות באדריכלות. מ־1969 החל להורות עיצוב ופיסול ב"בצלאל", ובאותה שנה הציג את תערוכת היחיד הראשונה שלו "הפסלים הגאומטריים" בגלריה "מבט" בתל אביב. מאז יצר עבודות רבות בארץ ובעולם, אך ירושלים – ביתו הייתה למעין מוזאון פתוח של יצירותיו.


הינה מבחר מהן;



א. מְחַבֵּר, בניין בית המשפט העליון, 1970

ב. טבעת, גן הפעמון, 1979–1980

ג. כנפיים, גן הוורדים, 1982

ד. הפסנתר, מצפור ארתור רובינשטיין, 1983**

ה. מלאך, הר הצופים: מסדרון מדעי הרוח, גוש 5, 1994

ו. יעקב והמלאך, הר הצופים, 1997

ז. מקדש העצים, גבעת רם, 1998

ח. עמודי הצדק, בכניסה לבית החולים שערי צדק, 2009

ט. גן ימק"א (כתר דוד), 2012

י ויא. הקבוצה הכחולה, בניין גט"י, רח' קריית המדע 5, 2015, הר חוצבים

יב. אינוקצ'וק, בית קנדה, שבטי ישראל, 2018***


יוסי גרינשטיין ידידי ואני בפסל "הפסנתר", שנות השמונים.

יוסי שהיה עיתונאי לענייני כלכלה ב"מעריב", הלך השנה לעולמו. יהי זכרו ברוך!


*קלידי הפסנתר העשויים אבן ירושלמית ושיש קרארה עוררו עוד טרם בנייתם כעס, שכן הפסנתרן ארתור רובינשטיין ביקש שלאחר מותו תישרף גופתו, וחלק מן האפר פוזר מעל היער והשאר נקבר באנדרטה זו. לימים אלמונים שברו חלק מן הקלידים, וישראל הדני היה צריך לשייף אותם, והתוצאה שכיום הם קצרים בחצי מטר מן המקור.


כבר שנים משמש המקום כמקפצה לרוכבי אופניים בלתי־זהירים, ואילו בימי הקורונה התגלה כמקום ישיבה נוח באוויר הצח אל מול הנוף הקסום. [ושחר אילן המתגורר בעמינדב כתב: "[...] צפוף זה אומר שלפעמים היו שם 5–6 אנשים, שלפעמים חונות ליד שלוש מכוניות. לא משהו שמסכן את העקומה. מצד שני קלידי הבטון הבולטים מהאנדרטה אל הנוף היו תפוסים כמקום ישיבה בכל פעם שהגעתי לשם".


***את פסלי האינוקצ'וק נהגו להקים האינואיטים – תושביה הילידים של צפון־קנדה – באזורים הקפואים כדי להתריע על סכנה, לסמן אזור דַּיִג או לשם הכְוונה. פסל האבן של ישראל הדני שגובהו למעלה מ־4 מטרים, הוקם ליד בית קנדה כדי לבטא את הקשר החזק בין קנדה לישראל.


על הלשון

כבל מופיעה כבר בתנ"ך במשמעות שרשרת ברזל לכבילת אסירים – "לֶאְסֹר מַלְכֵיהֶם בְּזִקִּים וְנִכְבְּדֵיהֶם בְּכַבְלֵי בַרְזֶל" (תהילים קמט, ח). בעברית החדשה בגלל הדמיון הצלילי למילה הלועזית cable ספגה לתוכה המילה "כבל" עוד משמעויות; חבל עבה – אותו כבל שעליו צעד פיליפ פטי, וכן תיל מתכת המשמש להעברת זרם חשמלי. תופעה דומה קרתה במילים לא מעטות בעברית החדשה, למשל, מכונה (בתנ"ך: בסיס) ו־machine, גאון (בתנ"ך: גאווה) ו־genius. כך אירע גם ל־מסכה (בתנ"ך: מתכת) ו־mask. [בני ישראל עשו במדבר "עגל מסכה", והתרגום הארמי הוא "עגל מַתָּכָא" מן השורש נת"ך, שעניינו שפיכה ויציקה. שורש מסכה הוא נס"ך, שאף עניינו הוא שפיכה ויציקה, לפי יעקב עציון, מקור ראשון, 22 ביוני 2020].


ולקינוח, אני מזמינה אתכם לבקר בשני אתרים הסמוכים למקום שבו התחיל פיליפ פטי את הצעידה שלו: תעלת הקשר להר ציון ומוזאון הרכבל (דרך חברון 17). לצערי, בימים אלה המוזאון סגור, כי מלון הר ציון בשיפוץ.


תעלת הקשר שנחפרה ב־1948 כדי לשמור על קשר עם המובלעת הישראלית בהר ציון הייתה תעלה תלולה וצרה, מדופנת בטון, חלקה פתוח וחלקה מקורה בפח ומכוסה בשכבת אדמה דקה, שהובילה מגרם המדרגות במשכנות שאננים עד לכניסה לבית הספר גובאט במורדות המערביים של הר ציון. בתעלה העבירו אספקה וציוד ופינו דרכה פצועים. עם השנים נהרס חלקה הראשון של התעלה, והחלק הנותר כ־50 מ' מצומת הרחובות: חטיבת ירושלים, דרך חברון ומעלה השלום עד הר ציון התמלא באשפה ועפר והפך למפגע. לאחרונה שוחזרה התעלה ואפשר להלך בה. היא מקורה בברזל אשר בו "נקרעו" שמותיה הרבים של ירושלים. מעניין להלך שם באפלה ובאור, להעפיל מעלה מעלה מירושלים של מטה.


שמותיה של ירושלים: אבן מעמסה, אפרתה, אריאל, ארמון, אשת נעורים, בית תפלה, במות, בעולה, בשן, בתולה, גבעת הלבונה, גולה, גיא חזון, גילה, גלעד, גן אלקים, דלתות העמים, דרום, דרושה, הר גבוה, הר המור, הר מועד, הר הקודש, הר מרום ישראל, חדרך, חפצי בה, טבור הארץ, יבוס, ידידות, ה' יראה, ה' שמה, ים, יער הנגב, יפה נוף, ירושלם, ירכתי צפון, כלה, כלילת יופי, כיסא ה', כרמל, לבנון, מגדל עדר, מוראה, מוריה, מנוחה, מצודה, מקדשים, מרום, משוש כל הארץ, נחלה, סורה, עדן, עיר דוד, עיר היונה, עיר הצדק, עיר ה', עיר לא נעזבה, עיר שחוברה לה יחדו, עקרה, ציון, קריית מלך רב, רבתי בגויים, רבתי עם, רחל, רמה, שגל, שדה יער, שלם, שרתי במדינות, שם חדש אשר פי ה' יקבנו



לקראת סוף שנת 1948 הוחלט לתגבר את הקשר בין העיר החדשה למובלעת בהר ציון, והוקם רכבל "דרך אבשלום" – רעיון שהגה קצין ההנדסה אוריאל חפץ. לשם כך נמתח כבל פלדה באורך 200 מטרים מעל גיא בן־הינום, ונתלתה עליו קרונית שהובילה עד 250 ק"ג. את הכבל היו מותחים בלילה ומסירים אותו לפנות בוקר מחשש שייפגע מכדורי הצלפים הירדניים. הרכבל נשאר על כנו עד מלחמת ששת הימים. כשהמוזאון ישוב וייפתח אפשר יהיה לראות בתצוגה את הכבל והקרונית וכן תמונות ומסמכים מאותם ימים.


תגובות

והינה בצירוף מקרים ביקרתי דווקא השבוע בקיבוץ געתון באטלייה של הצייר שמואל כץ. אירחה אותנו בו בת זוגו המקסימה נעמי וסיפרה לנו כיצד עד היום כשמגיעים ילדים לבקר במקום הם עוסקים ב"דירה להשכיר". בסיורנו במקום התוודענו אל שלל יצירותיו של האמן ברחבי הקיבוץ: החל בשער הברזל הישן של הקיבוץ דרך קירותיו המעוטרים באריחי קרמיקה או בעבודת טיח וכלה בציורים על קירות בתים בקיבוץ.


את מגוון יצירתו אפשר לראות באתר "סקר אמנות הקיר" של יד יצחק בן־צבי;












מאיה ידידתי ומורתי הוסיפה הרבה נקודות מבט על "דירה להשכיר". הינה כמה מהן;

  • במאמר של ד"ר שמעונה פוגל "הגלוי והסמוי בספרות הילדים העברית לגיל הרך כביטוי לבעיות יסוד בחברה הישראלית", היא כותבת שלאה גולדברג הכניסה את הדיירים למגדל אף שלא היה טיפוסי לנוף הישראלי באותם שנים כנראה, כי הוא נקשר בתודעתנו למגדל בבל, ובאמצעות השכנים בו היא הציגה את האתגר שבפניו ניצבה מדינת ישראל ניצבה – קיבוץ הגלויות; כל אחד מצמדי בעלי החיים מסמל היבט אחר של הקליטה; הפערים הכלכליים: התרנגולת והנמלה; אופי החינוך: הקוקייה והארנבת; הסוגיה הדתית: החתולה והחזיר; השאלה התרבותית: הזמיר והסנאית.

  • "דירה להשכיר", אלישבע גרינבאום (1965־2004)

התפרסם ב־2005 בספר "לפתע פתאום האדמה", ומהדהדת בו גם יצירתה של לאה גולדברג.

שְׁנֵי חֲדָרִים לַחֲזִית, מְסֻדֶּרֶת, מִפְּרָטִי, מְרֹהֶטֶת חֶלְקִי,

מְצִיאָה בְּהִזְדַּמְנוּת, מִיָּדִי, מְרֻוַחַת-מוּאֶרֶת-רֵיקָה,

וְכֹל חוֹרֵי הַמַּנְעוּל פּוֹעֲרִים עַצְמָם דּוּמָם בְּצוּרַת פִּי.


מְצֻיֶּנֶת, מְסֹרֶגֶת, לְיַד הַיָּם, מְשֻׁפֶּצֶת כַּחֲדָשָׁה, פַּרְטֶר

עִם חָצֵר, צְמוּדָה לַדּוֹלָר, לַמַּדָּד, מַזְגָן, מְקָרֵר, טֶלֶפוֹן

(בִּקְצֵה הַצִּלְצוּל תָּלוּי הַנִּתּוּק כְּדִמְעָה בִּקְצֵה הַסַּנְטֵר).


לָבוֹא לִרְאוֹת עַכְשָׁו, הֲטוֹבִים הַשְׁכֵנִים? מֶרְכָּזִית וּשְׁקֵטָה,

בְּלִי תִּווּך, בְּלִי עוֹרֵךְ דִין, עָרְפִּית לְיַד הַעִירִיָּה, מַצָּב

מְצֻיָּן, אֵי שָׁם, אֲנִי יוֹדַעַת, מִתַּחַת לְמִרְצֶפֶת שְׁבוּרָה,


מְחַכּוֹת לִי גַּפְנִי וּתְאֵנָתִי.

על השיר כתב בן־הזוג של המשוררת דוד פישלוב, בין השאר, שהיא ניחנה "באנטנות רגישות תדר של דיבור, של שברי שיחה, של ניסוחי מודעה בעיתון, של אוצר מילים, של מקצב ושל נעימה [...]. כל בית נפתח, בקצב סטקטו, בשורה של מונחים המעבירים באופן אפקטיבי את העולם המנוכר [...] של שוק הדירות. עולם, שבו שולטים המסחור, התיווך והחיפזון. עולם שבו מקום המגורים, שאמור להיות מרחב אינטימי, ביטוי והמשך של הפרטיות, הופך לשלל נוסחאות, קיצורים, קלישאות וקודים בעלי ערך מתומחר: "מציאה בהזדמנות… צמודה לדולר, למדד, מזגן, מקרר". אלא שבסיום כל אחד מן הבתים, נשברת הרשימה ומבליח ניסוח מטפורי המפגיש אותנו עם יסוד רגשי שביר: דימוי המאוים של חורי המנעול לפיה של הדוברת בבית הראשון ודימוי ניתוק הטלפון לדמעה התלויה בקצה הסנטר בבית השני".



צעצועי הקינדר שלי


237 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול