שישים וארבעה נקבים

שישים וארבעה נקבים הם החורים שיוצרים את המספר B.14206, המספר שצרבו הגרמנים באושוויץ בזרועו של גבריאל (גבי) נוימן (1937–2012). זהו גם שֵׁם ספרו המרתק של נוימן, אשר בו סיפר זיכרונות ילדות מסלובקיה ומקורותיו בימי השואה. עיקרו של הספר הוא המסע שערך נוימן בעקבות התצלום של הילדים מאחורי גדרות אושוויץ. את התצלום צילם הצלם הרוסי Alexander Vorontsov ב־27 בינואר 1945, עת הגיע לאושוויץ עם החיילים הרוסים משחררי המחנה. הרוסים העמידו את הילדים מאחורי גדרות התיל של המחנה, הלבישו אותם בבגדי אסירים וצילמו, ולאות תודה חילקו להם פרוסות לחם חמוץ. נוימן שזכר היטב את האירוע וזיהה את עצמו בתצלום, ניסה במשך שנים לאתר את הילדים מן התמונה כדי לשחזר אותו. בסופו של דבר עלה הדבר בידו.

הינה ריאיון שערך איתו דן מרגלית (הריאיון מתחיל בערך בדקה ה־22).

והינה תיעוד של יד ושם על המסע לשחזור התמונה.

גבי נוימן נולד ב־Obyce שבסלובקיה ובמהלך השואה נשלחו בני משפחתו למחנה Nováky. זמן קצר לאחר מכן חזרו לאוביצה, אך ב־1943 גורשו לגטו 'Sered. הוא ואחותו ברחו משם והסתתרו חודשיים בעיירה עד שהלשינו עליהם והם נשלחו לאושוויץ. שם שהו עד שחרור המחנה. ב־1949 עלה לישראל במסגרת עליית הנוער ונשלח לכפר הנוער עין כרם עד שנת 1952.

בתום שירותו הצבאי למד עיצוב גרפי בבצלאל, וכבר כבר ב־1962 עיצב את סמל אוניברסיטת תל אביב. בסמל שילב צורת צמח אבסטרקטית: מנורה, שני ענפים ולהבה. ובבסיסה שתי האותיות א [אוניברסיטת] ות [תל אביב].

ב־2016 עברה האוניברסיטה מיתוג מחדש והסמל עודכן ל"סיפור בשלושה שלבים", כפי שהוסבר בהודעת האוניברסיטה: 'הוא מתחיל כמו רעיון מופשט, מתפתח ונעשה ברור יותר, ומסתיים בעיגול מלא שבתוכו סמל האוניברסיטה הנוכחי (...) מתוך כבוד למורשת שהביאה אותה עד הלום''. [...] העיקר בלוגו החדש הוא המודולריות שלו, משחק בין שלושה עיגולים, שמתחלפים בכל פקולטה – אחד קבוע, ובמרכזו הסמל, ושניים שמייצגים את מאפייניה הייחודיים, לפי עודד בן־יהודה, "'מגניב'' או מבולבל? המיתוג החדש של אוניברסיטת תל אביב", 2016

ולמה שונה הסמל? הסמל היה אנכרוניסטי כבר בשנות השישים, כי כדי להבינו היה צריך "[...] להבין את ההקשר הישראלי של מנורה וענפים משני צידיה, ואת ההקשר היהודי, התקופתי ואולי גם האוטוביוגרפי של נר זכרון. כך גם לגבי ההכרות עם צורת המסגרת שלקוחה מסמל העיר תל־אביב". זאת ועוד, ייתכן שהסמל הזה נבחר כדי להציב את אוניברסיטת תל אביב בשורה אחת עם המוסדות להשכלה גבוהה שכבר נהנו מיוקרה אקדמית, לפי הדס זוהר, "ליישר קו סיפור הסמל של אוניברסיטת תל־אביב", 2016

שלושה מוסדות אקדמיים קדמו בארץ לאוניברסיטת תל אביב; מכון ויצמן – את סמלו עיצב בשנות השלושים האדריכל אריך מנדלסון מעצב וילה ויצמן. הטכניון – את סמלו הגה מרדכי ברובן בראשית שנות החמישים, ורק ב־1956 כשלושים שנה אחרי שהטכניון פתח את שעריו, החלו להשתמש בו. גם סמל האוניברסיטה העברית עוצב ב־1954 כשלושים שנה אחרי פתיחתה, ומעצבו היה זליג סגל, לימים אחד מגדולי אומני היודאיקה בארץ. גם סמל האוניברסיטה העברית עבר ב־2015 מיתוג מחדש.

זליג סגל (1933–2015) נולד במאה שערים בירושלים למשפחה מחסידות קרלין ולמד בחדר ובישיבה, אך כישרונו לפיסול התגלה כבר בילדותו, כשצר דמויות בלחם. והינה כשהחל בגיל שש עשרה לפקוד את בתי הקולנוע ולעיין בכתבי עת, נתגלה לפניו עולם האומנות. הוא החל להעתיק דיוקנאות מכתבי העת ולהגדילם, ואת דיוקן בן־גוריון שיצר הציג לפני המזכיר הצבאי שלו, בעת שזה התאכסן במלון עדן בבירה. שבועיים לאחר מכן אמר לו האיש שבן־גוריון אהב את הציור והציע לסייע לו. סגל אמר שהוא רוצה ללמוד אומנות ב"בצלאל", אך אין לו די כסף לשם כך. העניין הועבר לטיפולו של דב יוסף שר האספקה והקיצוב, והוא השיג לו מלגה לשלוש שנות לימוד ב"בצלאל". זליג סגל החל ללמוד אומנות והוריו אף עודדו אותו, כי ראו בכך פרנסה. בסיום שנת הלימודים הראשונה הועבר בהמלצת מוריו למחלקה לצורפות בראשות לודוויג וולפרט שהיה מורה מאסכולת הבאוהאוס ודוד גומבל מראשוני האומנים בצורפות המודרנית, וכך עוצבה דרכו האומנותית.

כשהיה תלמיד השנה הרביעית (1954), נערכה תחרות לעיצוב סמל האוניברסיטה העברית. מאות הצעות הוגשו לצוות השופטים, והפרס לזוכה בסך 200 לירות היה שווה ערך לשנת משכורת. סגל שהיה צורף ולא גרפיקאי, ניסר סמל ממתכת והדביק אותו על בד, הצעתו התקבלה והוא נתבקש להוסיף סביב הסמל כתובית. את הכתובית ביצע הגרפיקאי הירושלמי נחום מרון. הסמל משלב את האותיות אל"ף ועי"ן ואת לפיד ההשכלה.

מ־1964 עד 1968 ניהל זליג סגל את המחלקה לצורפות. ב־­1979 נסע לניו יורק ושם עבד כאומן־מבצע של מורהו וולפרט במוזאון היהודי בניו יורק, פיסל בברונזה והציג תערוכות ציור ופיסול בגלריה של ברטה אורדנג. בשנים 1979 ו־1980 הציג שתי תערוכות וכן הציג בתערוכה "אומנות היא אומנות", וב־1992 הוצגו יצירותיו בתערוכה במוזאון ישראל. כל חייו חי בירושלים ויצר בסדנות בחוצות היוצר.

עבודות שלו אפשר לראות במוזאון ישראל.

א. האומן זליג סגל בסדנתו

ב. מנורת חנוכה, 1982

ג. אנדרטת אש התמיד, 2007

באנדרטת אש התמיד שבחזית בניין הכנסת שילב סגל אבן ופלדה, מים ואש. היא בנויה מלוח פלדה מלבני המונח באלכסון מעל בריכת מים מלבנית שסביבתה מוגבהת בהדרגה ומרוצפת אבן כהה. במרכזה יוקדת אש תמיד. על הקרקע מאחוריה ניצבות אותיות תלת־ממדיות עשויות פלדה, היוצרות שורה מתוך "העץ" של לאה גולדברג: "בדמם הבוקר יעלה". בטקסים ברחבה מונחים זרי פרחים לרגלי הגלעד.

גלעד גת בן־דודי שהוא אספן יודאיקה קלאסית, סיפר לי שכשנחשף לעבודותיו של זליג סגל, התאהב בהן בעיקר בגלל המינימליזם שאפיין את עיצוביו, והוא העשיר את האוסף שלו בעשרות מעבודותיו. גלעד גם יצר איתו קשר אישי קרוב והיה עולה אליו לרגל מדי שבוע ויושב איתו בסטודיו בחוצות היוצר ומתבונן בעבודתו. לא פעם שאל אותו למהות היצירה, וההסברים של זליג ריתקו אותו;

הינה כמה פריטים מן האוסף שלו:

פעם יצר זליג קופת צדקה חבוטה מכל צדדיה והסביר שבצורתה היא מבטאת את מצבו של הנזקק לצדקה. בקופת צדקה אחרת קבע את החריץ שדרכו משלשלים את הכסף במקום נסתר ואמר: זהו מתן בסתר. הייתה גם קופת צדקה שעל גביה הציב עוד קופה ואמר: "איש את אחיו על גבו יישא" ואחרת שהקיף אותה במילים: צדקהצדקהצדקהצדקה, ואפשר לקרוא את זה גם: הצדק, הצדק, הצדק. גביע כסף שיצר נשען על רגל לא־ממורכזת, כלומר אי אפשר היה למלא אותו עד שוליו, מעין מעשה משובה שהחזירוֹ לשַּׁבָּת בבית הוריו, עת היה נהנה לבעוט ברגל השולחן כדי שהיין יישפך מהגביע על המפה החגיגית.... הפמוטות שיצר זליג מעולם לא היו ישרים, רוצה לומר: אין שלמות בחיים.

ונחזור למעצב הגרפי גבי נוימן. הוא עיצב הרבה כרזות, סמלים וסמלילים – רובם לאירועי "התנועה למען ישראל טובה", היה גם מעצב הבית של מוזאון תל אביב וכיהן כנשיא אגודת המעצבים הגרפיים, היה מחנך, יו"ר ועד המורים וחבר מועצת ארגון המורים.

הינה מבחר מעבודותיו.

א. ערב הוקרה לתנועה הקיבוצית, דגניה א (במלאת לה 75 שנה), 1986 ב. ערב הוקרה לחסידי אומות העולם, 1986

ג. ערב הצדעה לשייקה אופיר, 1987

ד. ערב ההוקרה לנח"ל, 1989

ה. אמנת הסובלנות, 1989

ו. סמל התנועה למען ארץ ישראל טובה, 1990

ז. מסך עולה לעולה, 1990

מטבעות לבנק ישראל:

מדליות לחברה הישראלית למדליות ולמטבעות.

א. מטבע פדיון הבן, תשל"ז (1977)

ב וג. מטבע לזכר מחנות הריכוז וההשמדה, תשנ"ב (1992)

גבי נוימן יצר גם הדפסים, כמו אלה שלפניכם;

שתי הערות לשון מעניינות מעלה גבי נוימן בספרו;

האחת – הוא הגיע ארצה ב־1949 באונייה "עצמאות" של צים וסיפר שאת האונייה זיהה אז לפי הכוכבים שעל הארובה, אבל את שמה לא הבין וקרא אותה כמו שמבטאים את שם העיר Plymouth. "זה נשמע אנגלי. לא הכרתי שם כזה, גם משמעות [המילה] לא אמרה לי מאומה. [...] את משמעותה טרם חוויתי מרצוני החופשי", עמ' 132

על קורותיה של הספינה "עצמאות" (Pan-crescent) אפשר לקרוא כאן.

השנייה – אולי קשורה בכישורי העיצוב של נוימן, וכך הוא כותב: "השקר של האות B ההפוכה אינו מניח לי זה שנים. התמחיתי בעיצוב ובהוראת כתב. האות B בנויה כך ששטח הקשת בחלקה העליון תמיד קטן מהקשת התחתונה. רק בשער אושוויץ ראיתי את התופעה ההפוכה. הפדנטיות של הגרמנים לא נתנה לי מנוח. בעיניי, הייתה כאן תעלומה. למה עיצבו אותה כך? שמא יהודי הוא שביצע זאת כמחאה? רמז לכך שהעבודה משחררת? משחררת ממה? מהחיים? [...] משחררת לנצח", עמ' 198

תגובות

ביקרתי השבוע בקיבוץ מענית והארכיונאית רינה ברקת הנמרצת ציידה אותי בחומר רב. באחת החוברות המסקרת את בניית שכונת הבנים הראשונה במענית (2009), הכתירו בני משפחת תירם את דבריהם בכותרת: "הדירה נאה בעיניי, השכנים טובים בעיניי" – אכן אלו מטבעות לשון שנטבעו בנו עמוק...

שוחחתי השבוע עם המשוררת יערה בן־דוד, והיא סיפרה לי שהשיר על פיליפ פטי ההולך על הכבל נכתב, לאחר ששמעה על האירוע והזדהתה עם הסיטואציה – מרגישה שלא פעם אף היא מסתכנת במעשיה ומהלכת בין שמיים לארץ.

אסתי ידידתי סיפרה שעמדה בעת המופע של פיליפ פטי בקהל עם בנה בן הארבע, שזוכר את פטי עד היום והוסיפה: "גזרנו תמונה שלו מהעיתון מהלך על החבל והיא הייתה תלויה בחדר שלו במשך שנים. מחזה בלתי נשכח".

צעצועי הקינדר שלי