חיפוש

פתחו את השער, פתחוהו רחב...

שער הוא פתח, פתח שדרכו נכנסים אל ביתו של אדם ולפעמים גם אל נשמתו. לאחרונה אמרה לי ידידה שהיא זוכרת שפעם שערי הבתים היו פתוחים ומזמינים, ובקיבוץ – הוספתי – בדלתות החדרים לא היו מפתחות. היום שערים – מטרתם לשמור על הפרטיות, להיסגר ולהסתגר. האומנם? בשיטוטיי בשכונת מגוריי שמתי לב למגוון הסגנונות, הצבעים והחומרים, שבהם אנשים מעצבים את הכניסה לביתם ומייחדים אותו. כבר שנים אני מתגוררת בשכונת קריית היובל, ובעשור האחרון בניתי את ביתי ברחוב אנילביץ', אחד הרחובות המקסימים בה.


למעשה רחוב אנילביץ' אינו אלא משעול בין הבתים, וכל כך למה? סללו אותו כשמסביבו כבר היו בתים וכבישים, ולכן אפשר לנסוע בו במכונית רק עד אמצעיתו, ומשם ואילך הוא נעשה שביל להולכי רגל בלבד... גם שמו מעיד על זרותו. קריית היובל נוסדה ב־1951 במלאת יובל לקרן הקיימת לישראל, ומכאן שמה. שמות הרחובות מסביב לביתי נושאים שמות אישים שפעלו בקק"ל כמו צבי הרמן שפירא (יוזם הקק"ל), יונה קרמניצקי (יו"ר קק"ל הראשון), מכס בודנהיימר (יו"ר קק"ל השני) או בקרן היסוד: שמריהו לוין, ארתור הנטקה וכן דוב־בר בורוכוב (מאבות הציונות הסוציאליסטית) ומשה קליינמן (עורך "העולם"). מדוע אפוא שוכן ביניהם מפקד גטו ורשה מרדכי אנילביץ'? מתברר שהשם נקבע לבקשתו של זבולון פורן, תושב השכונה שהיה חבר השומר הצעיר עוד בנעוריו בליטא ואשר בארץ ניהל שנים רבות את מחלקת החינוך בקק"ל. פורן חשב שראוי שבאזור זה יהיה נציג גם לתנועת השומר הצעיר (מרדכי אנילביץ' היה חבר מנעוריו בתנועת השומר הצעיר ופעל בהנהגתה גם בעת מלחמת העולם השנייה).


אני מזמינה אתכם לטייל איתי במשעול המתפתל...



לבית ברחוב אנילביץ' 68 יש שער ירושלמי. את השער בנה אביו של אמנון כהן לבית המשפחה ברח' אגריפס 119 (בגבול שכונת זכרון טוביה). כשנמכר הבית העביר אמנון את השער לביתו בקריית היובל (בהסכמת אֶחיו). אמנון סיפר לי, שאביו בנה את השער במו ידיו בימים שעדיין לא השתמשו לשם כך בחשמל. בראש השער מתנוססת מנורת שבעת קנים, ומתחתיה הכתובת: אם אשכחך ירושלם תשכח ימיני (תהלים קלז, ה). סורגי השער הם בדמות קרני שמש, מוטיב עיטורי שכיח בסגנון האר־דקו המבטא דינמיות, חזון, מעוף ותקווה (דוד קרויאנקר, "ירושלים שונות ובתים – תקופות וסגנונות", עמ' 231). סורגי המרפסת הובאו אף הם מהבית בנחלאות, ובחצר של משפחת כהן עומדות גם שתי משאבות מים מהימים ההם.

בשכונות הישנות של ירושלים אפשר גם היום לראות שערים שעליהם מופיעה הכתובת הזאת. הינה כמה מהם.


בדלת המתכת של משפחת יצחקי [אין מספר לבית, הכניסה הראשית היא מרחוב בורוכוב] נחתך פרח המשמש ידית לדלת. החיתוך יוצר נפח ותנועה בפרח.

את השער הזה וגם את השער המרכזי של הבית עיצב בברזל מגולוון האומן הרב־תחומי יואב בן־דב, שהוא קרוב של בעלי הבית. בן־דב גדל בעין הוד למשפחת אומנים: אימו מרה ואביו האדריכל גיורא. הינה כמה מעבודותיו:


א. עקורים, עין הוד 2020 ב. יחד, 2006 ג. אנדרטה לזכר איציק ממבוש ("המוכתר" של עין הוד) , עין הוד 2016



בבית ברחוב אנילביץ' 56 – הגדר והשערים הם יצירתו של האומן רב־הפנים קרול הירטנשטיין (1917–2009), שהתגורר עם משפחתו בבית זה. הירטנשטיין יליד אוסטרו־הונגריה עבר בילדותו לזגרב ביוגוסלוויה וכדי לסייע למשפחה עבד בבית מלאכה לצורפות, שם למד להכין כלי כסף אומנותיים בעבודת יד. לאחר מלחמת העולם השנייה למד ציור ופיסול באקדמיה של זגרב, ונשא לאישה את לורה – ציירת וקרמיקאית, וב־1950 עלו ארצה עם בנם דאבור. בתחילה היה קרול מבלטן במפעל "ורד" לפלסטיק בתל אביב, ומשעבר המפעל לירושלים עברו בני המשפחה לגור ברחובנו. פה נולדה הבת דפנה, אומנית ציור ופסיפס ובונה אתרי אינטרנט.



בסטודיו הקטן בביתו יצר האומן פסלים מכסף מנחושת, ומשפרש מעבודתו במפעל "ורד" הקדיש את כל זמנו לעבודה בסדנה בחוצות היוצר. בגיל 60 החל ללמד בבצלאל כיצד ליצור כלים ממתכת בעבודת יד, כפי שלמד בילדותו, "מיקשה" או "הרמה": לוקחים פלטת נחושת, מחממים אותה ובמכות פטיש נותנים לה צורה, חוזרים על התהליך שוב ושוב עד שמקבלים את הצורה המבוקשת.


לא רק אומנות משכה את ליבו אלא גם ספורט; כבר בילדותו התעמל עם קבוצת מתעמלים על גדות הנהר ליד ביתו, ועם הזמן הצטרף לנבחרת התעמלות הקרקע של קרואטיה והיה אלוף המדינה בענף זה. הוא אימן גם את נבחרת ההתעמלות של מכבי זגרב. בו־בזמן עסק גם בשחייה, אקרובטיקה, קפיצות למים ואגרוף. אימן את קבוצת ההתעמלות של הפועל ירושלים והיה שופט בין־לאומי של נבחרת ישראל. בימי שישי ושבת נהג לבלות עם בני משפחתו בברֵכת הפועל בקטמון – שוחה וקופץ קפיצות מסוגננות למים. כשהתקרב לגיל שמונים החליט ללמוד קרטה, כיוון שחש שאינו יכול עוד לעשות פליק פלאק ועמידת ידיים... הוא החל להתאמן ותוך שלוש שנים הגיע לדרגת חגורה שחורה. הירטנשטיין המשיך להתאמן בקרטה עד גיל 89. דפנה בתו סיפרה לי שהשיעור הכי גדול שהיא קיבלה מאביה הוא: "אף פעם לא מאוחר מידי להתחיל משהו חדש"...


את שלל עיסוקיו האומנותיים והספורטיביים הנציח על הגדר היפהפייה שליד ביתו.


התבוננו בגדר מימין לשמאל: 1. אשת האומן מציירת ומכיירת; 2 ו3. האומן מפסל פסל ממתכת ואשתו – מכיירת; השניים עוסקים בעיבוד מתכת; 4. יונים ושאר ציפורים; 5 ו6 מגוון תרגילי התעמלות. בחלק הצדדי שקושט בזכוכית צבעונית רואים את בני הזוג עוסקים בניפוח זכוכית.


הינה אתר שבנתה לו בתו, ויש בו עוד מידע רב על האומן המסקרן הזה.

לחצו כאן



השער של משפחת גולן ברחוב אנילביץ' 54 מקושט בשלל פריטים. עלי השלכת והעלים המיובשים שהוכנסו לשער משכו את תשומת ליבי.


וכאן באנילביץ' 37 [אין מספר על הבית] קם לעינינו בית מהאגדות, צריחים מיתמרים מהחומה, ועל השער מטפסים ענפים עץ עבותים – הכול מעוצב בבטון על גבי רשת בידיו של אומן מבולגרייה.



בבית זה ברחוב אנילביץ' 32 התגוררו בעבר ח' וש' ארנן. הבעל היה סתת־אוּמן ובנה במו ידיו את עמודי הכניסה לבית ובעמוד השמאלי קבע תיבת דואר יוצאת דופן.



עוד שערים שומרי סוד וקסומים מעטרים את השביל המוליך אל ביתי;





שאלתי את עצמי אילו דימויים של שער אני נושאת עימי, והינה כמה מהם לפניכם;


פתחו את השער, פיתחוהו רחב

עבור תעבור פה שרשרת זהב

אבא ואימא, ואח ואחות

וחתן וכלה במרכבת קלה...


שירה האהוב של קדיה מולדובסקי, תורגם בידי פניה – המשוררת מגבת. בשנות השישים הוא היה חלק מפסקול השירים בטקסי הכלולות שנערכו בגבת ובקיבוצים אחרים; בני גבת זוכרים ששרו אותו גם במעבר מגן הילדים לכיתה א, ובִתי אביגיל סיפרה שכשהחלה ללמוד בבית הספר "זיו מרקס" בכיתה ז, קיבלו את פניהם התלמידים הבוגרים בשיר זה.












וַיִּזְרַע יִצְחָק בָּאָרֶץ הַהִוא, וַיִּמְצָא בַּשָּׁנָה הַהִוא מֵאָה שְׁעָרִים; וַיְבָרְכֵהוּ, יְהוָה (בראשית כו, יב)

רש"י הציע שני פירושים לביטוי: יבול רב, פי מאה מכפי שקרקע זו אמורה הייתה להניב או הקרקע הניבה את יבולה, אמדו אותו לצורך הפרשת מעשרות, ואז התחולל נס והיבול הכפיל עצמו פי מאה.


באב אל־ואד

פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן,

כְּבִישׁ אַסְפָלְט שָׁחֹר, סְלָעִים וּרְכָסִים.

עֶרֶב אַט יוֹרֵד, רוּחַ יָם נוֹשֶׁבֶת

אוֹר כּוֹכָב רִאשׁוֹן מֵעֵבֶר בֵּית מַחְסִיר.


בָּאבּ אֶל־ואד, לָנֶצַח זְכֹר נָא אֶת שְׁמוֹתֵינוּ.

שַׁיָּרוֹת פָּרְצוּ בַּדֶּרֶךְ אֶל הָעִיר. בְּצִדֵּי הַדֶּרֶךְ מוּטָלִים מֵתֵינוּ

שֶׁלֶד הַבַּרְזֶל שׁוֹתֵק, כְּמוֹ רֵעִי.


פֹּה רָתְחוּ בַּשֶּׁמֶשׁ זֶפֶת וְעוֹפֶרֶת,

פֹּה עָבְרוּ לֵילוֹת בְּאֵשׁ וְסַכִּינִים.

פֹּה שׁוֹכְנִים בְּיַחַד עֶצֶב וְתִפְאֶרֶת,

מְשֻׁרְיָן חָרוּךְ וְשֵׁם שֶׁל אַלְמוֹנִים.

וַאֲנִי הוֹלֵךְ, עוֹבֵר כָּאן חֶרֶשׁ חֶרֶשׁ

וַאֲנִי זוֹכֵר אוֹתָם אֶחָד אֶחָד.

כָּאן לָחַמְנוּ יַחַד עַל צוּקִים וָטֶרֶשׁ

כָּאן הָיִינוּ יַחַד מִשְׁפָּחָה אַחַת.


יוֹם אָבִיב יָבוֹא וְרַקָּפוֹת תִּפְרַחְנָה,

אֹדֶם כַּלָּנִית בָּהַר וּבַמּוֹרָד.

זֶה אֲשֶׁר יֵלֵךְ בַּדֶּרֶךְ שֶׁהָלַכְנוּ

אַל יִשְׁכַּח אוֹתָנוּ, אוֹתָנוּ בָּאבּ אֶל־ואד.


באב אל־ואד הוא שער הגיא. הראשון שהשתמש בביטוי זה היה בנימין זאב הלוי ספיר שתיאר בעיתון "הלבנון" את תוואי העגלות מירושלים ליפו. הוא שאב את השם מהתנ"ך; שער הגיא היה אחד משערי העיר ירושלים בימי המלך עוזיהו (דברי הימים ב כו, ט) ובימי נחמיה (נחמיה ב, יג ועוד). השם שער הגיא היה נפוץ בשימוש, אבל לוחמי פלמ"ח שָׁבוּ להשתמש בשם הערבי. לטענת יהודה זיו ("רגע של מקום", עמ' 243–244), הם השתמשו בו, משום שבידיהם היו מפות של מחלקת המדידות המנדטורית, והשם הערבי היה כתוב בהן, ואולי – הוא הוסיף – הם השתמשו בו כי אהבו "להתרפק על גינוני הערבים"...

בראשית שנת 2000 זכיתי לארח במכון מזיא (שליד האקדמיה ללשון העברית) את המשורר חיים גורי, כותב השיר האהוב הזה. הוא עמד לפני הקהל – זקוף קומה ויפה תואר – וציטט בדייקנות ובשטף את כל בתי השיר, ומאז כשנשמעות השורות הראשונות: "פֹּה אֲנִי עוֹבֵר. נִצָּב לְיַד הָאֶבֶן..." – קמה דמותו לנגד עיניי.



לאחרונה נחנך אתר חאן שער הגיא והעוברים בכביש רואים על קירו את מילות השיר: "לנצח זכור נא את שמותינו, שיירות פרצו בדרך אל העיר".

הינה סרט על האתר.




מקצת השערים שלי הבאתי לפניכם, ואחרים לא הזכרתי: לא את פתח לנו שער בעת נעילת שער, לא את שער הרחמים ולא את שערי שמיים...



תגובות

בעקבות יומן הרשת שעסק בנשים־ציירות שרה'לה חברתי מאז ימי השיעורים בסינמטק המליצה לראות את "מודי" – סרט על הציירת הקנדית מוד לואיס (במאי: אייסלינג וולש, 2016) ואת "סראפין" – על הציירת סראפין לואי (סראפין מסנליס) (במאי: מרטין פרובו, 2009) שתיהן ציירות שדרכן לא הייתה קלה – אני מצטרפת בחום להמלצה ומוסיפה לרשימה גם את הסרט "עיניים גדולות" המספר על האומנית האמריקנית מרגרט קין (במאי: טים ברטון, 2014). ועוד המלצה, התוודעו מחדש אל הציירת האימפרסיוניסטית ברט מוריסו בסרט תיעודי מיוחד.


הינה הקישור:

MORISOT - THE HEART IS A REBEL on Vime


צעצועי הקינדר שלי



216 צפיות

פוסטים אחרונים

הצג הכול