כלים נסדקים, כלים נשברים, כלים יוצאים משימוש. אבל כלים הם גם עניין שבאופנה. יש כאלה שכוכבם דרך לרגע והכול נצרכו להם ואחר כך הם נעלמו. פעם בשנות השישים נהגו להביא סיפולוקס [סיפון לסודה] כמתנת חתונה, בשנות השבעים אפשר היה למצוא בבתים רבים ערכת פונדו ומייבש חסה, ובשנות השמונים לא היה בית שלא התהדר בקדרת חרס שבתוכה הכינו תפוחי אדמה בטעם של מדורה.
ובקיבוצים השתמשו מאז ומתמיד ועד שחדרי האוכל הפסיקו לפעול בציבורית (כלבויניק). זה היה כלי עשוי פח, אלומיניום, נירוסטה או פלסטיק שהוצב על שולחנות חדר האוכל ונועד לאיסוף שאריות המזון.
כל כך מרכזי היה תפקידו, עד שב־18 במארס 1938 במדור "לשוננו לעם" שב"הארץ" התפרסם מכתב ששלח נחמן תרדיון חבר קבוצת השרון ברמת דוד [ממש סמוך לגבת...] לוועד הלשון כדי לברר כיצד נכון לכנות את הכלי הזה:
"בין כלי השולחן בקבוצות מצויה כעין קַעֲרית שבתוכה מַניחים את שְיָירי האוכל למיניהם. כלי זה איך לכנותו? רווחים ז'רגוניזמים, כגון 'כלבויניק', 'ציבורית', 'מנז'קה'. הייתי מציע לקרוא לזה מִשְׁיֶרֶת, והריני מביא לפניכם הצעה זו לדיון ולהחלטה. והיה אם לא תכשר הצעה זו בעיניכם, נבַקֶשכם לקבוע לאותו כלי שימוש חיוני שם עברי נאה כשיקול דעתכם. אחכה לתשובתכם. בכבוד רב, נחמן תרדיון, רמת דוד, קבוצת 'השרון'".
אנשי ועד הלשון הציעו לו את הביטוי "קַעֲרת השְיירים", כי המילה "מִשְיֶירת" לדעתם הייתה עלולה להישמע כמו "משארת" הקערה ללישת בצק.*
*ראו שפה קמה, סמדר ברק ורונית גדיש, עמ' 143.
האומנית זיוה בן־ערב ילידת קיבוץ איילת השחר (1955) הפכה את הציבורית לאבן בניין אומנותית ויצרה את הפסל שלהלן.
הפסל ניצב במוזאון העמק בקיבוץ יפעת, וכל אימת שאני מתבוננת בו הוא מזכיר לי את "השרוולים" – שרשרת הדליים שדרכם מפנים פסולת בעת שיפוץ בניין. גם לתוך הציבורית־כלבויניק־כללית־משיירת השליכו את הפסולת... אבל בפסל של זיוה בן־ערב אין מוצָא ללכלוך, לפסולת... אולי כי בקיבוצים ניסו לשמור את הכול בתוך החברה. זיוה סיפרה לי שאת ההשראה לפסל שאבה מ־Constantin Brâncuşi, הפסל ממוצא רומני שיצר בפריז ורבות מעבודותיו הן בצורת עמודי טוטם העשויים מחומרים שונים: מעץ, מאבן וממתכת. קונסטנטין בראנקוש (1876–1957) החל לפסל את העמודים האלה אף הוא בהשראת ילדותו – את הרעיון לעמודים שאב מעמודי העץ שעיטרו את מרפסות הבתים ברומניה מולדתו.
קונסטנטין בראנקוש, "העמוד האין־סופי" (1938), Târgu Jiu – אנדרטה לזכר החללים של רומניה במלחמת העולם הראשונה. בפסל יש 15 צורות מעוינות, והוא מתנשא לגובה של 29.3 מטר. [אם ספרתי נכון, גם בפסלהּ של זיוה יש 15 חוליות].
והינה, כדרכם של צירופי מקרים, מיד אחרי ששוחחתי עם זיוה על הפֶּסֶל וביקשתי שתכתוב עליו, פנו אליה ממוזאון העמק וביקשו שתנסח את מחשבותיה על הפסל לצורך הכנת לוחית הסבר. הינה דבריה;
עמוד בין שמים וארץ – קיבוץ
עמוד הבית, עמוד שדרה, עמוד ענן, עמוד האש, עמוד הקיבוץ.
עמוד שעליו נבנה הכול. עמוד שיכול להחזיק את הגוף. עמוד לפני העם להראות את הדרך.
ה"כלבוינקים" שהיו שם תמיד בחדר האוכל. חדר האוכל שהיה חלק מרכזי בחיי הקיבוץ.
על כל שולחן בחדר האוכל היו תמיד "כלבויניקים", שלוש פעמים ביום: בוקר, צוהריים וערב. כל השבוע.
אחרי הארוחה התורן עבר עם עגלת החיסול וה"כלבויניקים" היו נערמים לגובה, זה בתוך זה, הישר למכונת הכלים.
שלוש פעמים: בוקר, צוהריים וערב. שבוע אחרי שבוע, שנה אחרי שנה, עשור אחר עשור.
כמעט 100 שנה: קיבוץ, חדר אוכל ו"כלבויניקים" שהיו חלק מההוויה. וממרחק הזמן הפכו אצלי לעמוד
כלבויניקים עשויים־נירוסטה, המנצנצים לאור השמש וכבים עם ליל. המתח בין שמים וארץ.
זיוה כבר אינה מתגוררת בקיבוץ ואינה יוצרת בנירוסטה הקרה למגע, אלא במגוון חומרים צבעוניים וחמים, ובהם גם שברים של כלי חרסינה. לרגל תערוכתה "פסיפס חיי" היא סיפרה: "אני זוכרת את ההתפעמות שלי כשאימא הייתה מקבלת כוס חרסינה מתנה מאורח שבא מהולנד. איך הייתה פותחת את הקופסה [...] והלב הקטן שלי דופק מחכה ומתוך הנייר השומר התגלתה כוס החרסינה שהייתה יפה מאין כמוה. ואימא הביטה בה בפליאה ואחר כך שמה בזהירות בזהירות בכפות ידיי ואז שמה את האוצר בארון כלי החרסינה". אולי ביטאו עמודי הכֵלים שהועמדו בדייקנות ובזהירות זה על גבי זה את הדרך שלה כאומנית המאזנת בין עולם הבית ועולם היצירה, אולי?
הינה מגוון מיצירותיה:
א–ב. גדר ביתה המעוטרת פסיפס רבגוני.
ג–ה. עמודי כלים
באשדוד ניצב באחת מכיכרות העיר (פינת הרחובות מוטה גור ושדרות רוטשילד) פסל שעניינוֹ – כֵּלים. זהו פסל ענק־ממדים של קומקום וספל תה עשויים כמו מפורצלן, אולי הכלים הושארו שם מאז מסיבת התה של אליס בארץ הפלאות... הפתעה נכונה למתבוננים לתוך הספל – ראש כרות של אישה מונח שם, ראשה של האומנית. והינה יום אחד הראש נעלם...
הכתבת של "כאן" יצאה בעקבותיו של הראש וניסתה לגלות מיהו האומן שיצר את הפסל ומה עלה בגורלו של הראש. היא גילתה שזו האומנית סיגל נוביק (1961) והראש...
על קורותיו תוכלו ללמוד מן הסרט.
כשביקרתי לאחרונה בקיבוץ בית השיטה גיליתי לאן נעלמים הכלים שיוצאים מחיינו: הם נתלים על עצים... זהו מיזמהּ המחויך של אומנית הקרמיקה מירי גל.
מירי התמחתה בציור על אריחי קרמיקה וכלים. רבים מעיטוריה לקוחים מעולם החי והצומח, והם נעימים בעדינותם. אפשר להזמין אצלה עבודות.
לא פעם מאנישים אומנים את הכלים, מעניקים להם דמות אנוש רבת־תכונות והבעות. אחד הבולטים בהם היה הצייר החשוב יוסל ברגנר (1920–2017) שהיה גם מאייר ספרים, צייר תפאורות ומעצב תלבושות לתיאטרון בעיקר להצגותיו של המחזאי ניסים אלוני. בנעוריי אהבתי מאוד את יצירותיו והדפס שלו "זוג ומסבחה אדומה" – זה שם היצירה כפי שגיליתי במרשתת – היה תלוי בביתי שנים רבות. אחר כך חשתי שההדפס מעציב אותי והסרתי אותו מעל הקיר.
הצייר יוסל ברגנר הפך לא פעם את כלי המטבח לדמויות־אנוש, נושאות מבע ורגש, ונהג לומר שעשה כן כי בילדותו לא היו לו צעצועים "רגילים" וכלי המטבח שימשו לו למשחק. במיוחד הרבה ברגנר לצייר פומפיות והסביר בריאיון לאלי ערמון־אזולאי: "אני אוהב פומפיות כי זה כמו יהודי; כואב לו – הוא נותן כאב", הארץ, 18 ביוני 2010.
יוסל ברגנר, כלים מעופפים
טליה שלי מתופפת בתוף...
גם סופרים נוהגים להפוך כלי מטבח לאנושיים. אחד היצירות שכך אירע בהן היא "הַצַּלַּחַת שֶׁמִּתַּחַת" (2008) שכתב מאיר שלו ואייר יוסי אבולעפיה, סיפור שנהגתי לקרוא לבנותיי. בסיפור הכלים ממחישים לילדים ולמבוגרים את חשיבותו של ערך השוויון.
"יום אחד, כשאפרת פתחה את המגירה של הצלחות,
היא שמעה מתוכה לחישה.
מישהו אמר:
"אותי.. אותי... תיקחי אותי בבקשה..."
"מי זה מדבר?" שאלה אפרת.
"זאת אני," אמר הקול,
"הצלחת שהכי למטה, הצלחת שמתחת,
המסכנה והמקופחת,
תיקחי אותי בבקשה אל השולחן...
תמיד לוקחים את הצלחות שלמעלה
ואני נשארת כאן".
בהזדמנות זו גם מלמדים אבולעפיה ושלו את השמות העבריים של כלי המטבח.
הילדה אפרת הִפנימה את ערך השוויון וכשהתבגרה הנחילה אותו גם לבנהּ; "בבית של אפרת מתחשבים בכלים [...] לא דופקים על מסמרים בכל הכוח כי הפטיש נורא חזק. ולא מרביצים במחבט לשטיח הוא לא אשם שיש אבק. ואם הסיר רותח והמכסה מקשקש, אומרים לו: "שמענו, חבר אל תתייאש, אם חם לך מדַי, נחליש את האש". לא מגלגלים את השפופרת של משחת השיניים, לא תולים חולצות מבית השחי, [...] ולפני שפותחים את ארון הבגדים דופקים בנימוס ומבקשים רשות [...]"
לקינוח, אני ממליצה לפקוד פינת חמד חדשה בירושלים – "קומקום", רחוב דרך בית לחם 23. זהו בית תה, שיש בו גם גינה קטנה ואפשר להתענג שם, למשל, על מעמד כריכונים מלוחים, מאפים מתוקים הנימוחים בפה ופֵרות ולשתות תה מסוגים שונים. אווירה של שלווה.
תגובות
אגב השמות אלישבע ואליזבת סיפרה חברתי שלאימא שלה קראו ליזה, אבל לא כקיצור של עליזה אלא ככינוי של יליזבטה או יליזאווייטה, הגרסה הרוסית של אליזבת.
שרה'לה חברתי שלחה לי ציור של בן זוגה לוי בנימיני, שאף הוא עוסק באותיות מן הכתב הקדם־כנעני. הינה הוא לפניכם. על לוי כתבתי ביומן הרשת: גלים של צבע.
דינה ידידתי הסבה את תשומת ליבי ליצירותיו של זאב אילון, שהציג ב־2018 את התערוכה "מה שכתוב", ובה כל אחת מהיצירות לוותה בכותרת בכתב קדם־כנעני.
צילומים: דינה רוט
צעצועי הקינדר שלי