לאימא מיקי ברק, שהלכה לעולמה באביב;
לפני כעשר שנים התוודעתי אל ציוריה של חיה גרץ־רן, שבמרכזן דמויותיהן של נשות העלייה הראשונה והשנייה. במבט ראשון היה בהם משהו נוסטלגי מתקתק, מושך־לב, אך מבט מעמיק יותר בעבודות "הפסטורליות" שלה גילה שטמון בהם הרבה כאב ועצב, שבעבודותיה היא שואלת שאלות על מעמד האישה בימי הבראשית הללו, על תפקידן בתהליך התחייה של העם. הציור שלעיל מעטר את חדר השינה שלי. הבחורה המצוירת קטועה: נטולת־ראש ויד אחת, רגליה חתוכות, והיא מוצגת על קרש חיתוץ מעץ, שמקומו במטבח... תלבושתהּ אופיינית לשנות הארבעים: מכנסיים קצרים כחולים מכווצים בגומי וחולצה לבנה ולה רקמה.
בחדר השינה שלי תלויה גם תמונה שהייתה תלויה בחדר הוריי בקיבוץ בשנות השישים. אהבתי את הדמות שכמו יצאה מציוריו של פול גוגן, את עיניה המלוכסנות המביטות במבט מתריס־משהו, את עורה הזֵיתי ואת תלבושתה – אף היא מעוטרת ברקמה. משאִפסנו אותה הוריי בבוידעם, לקחתי אותה אליי. אגב, אני תוהה כבר שנים מי צייר אותה? האם מישהו יודע?
הוריי בצעירותם, עוד טרם נישואיהם
כשאני חושבת על כך, נדמה שרקמות ססגוניות בשלל תכים וגוונים היו חלק מזהותי מאז ומתמיד. בחינה מדוקדקת שלהן מראה שהן באו אלינו מתרבויות אחרות: החולצות הרוסיות של דור ההורים שלי הנראות בתצלומים רבים שלהם, סמל נעוריהם, שהיו פריט הכרחי לצילומים ייצוגיים...
יד יצחק בן־צבי, נשארים בתמונה, 9998.0221.061
פוצ'ו (הסופר ישראל ויסלר), פגע הכלב ואחותו אביבה הצטלמו אצל צלם רחוב בכיכר דיזנגוף כדי להציג את החולצה הרוסית, שאביבה סיימה לרקום.
בארכיון של קיבוץ מענית שומרים חולצות רקומות, ועל כל אחת מוצמדת פתקית המספרת של מי החולצה ומי רקם אותה.
ואצל שׂשׂוֹנָה עמיתתי גיליתי את שלל התכִּים שלמדה לרקום בבית הספר העממי. הינה הם לפניכם.
בנעוריי רווחה אופנת החולצות הרקומות מרומניה ולכל אחת מאיתנו הייתה לפחות אחת כזאת וכשהגעתי לירושלים להדריך ב"מחנות העולים" במסגרת "שנה שלישית" קניתי בשוק העיר העתיקה שמלה רקומה – רקמת בית לחם.
אימא הגננת לבושה בחולצה ברקמה רומנית.
בצבא רקמתי אף אני רקמת צלבים על "בד גבינה". הדוגמות האירופיות שבחרתי נשאבו מכתב העת "Burda". גיליתי אז שהרקמה כמוה כמדיטציה, והיא יכולה להעניק שלווה בימי סער.
כיום אינני רוקמת כלל. אימא שלי בעלת הטעם רקמה בעיקר רקמות עמים. הינה כמה מעבודותיה. חלקן מעטרות את ביתי.
מנהג היה בגן רימון בגבת, בימים שאימא הייתה הגננת בו; לקראת יום ההולדת הייתה כל משפחה רוקמת ריבוע ביריעה של "בד גבינה" עם ציון שם הילד וגילו. אחרי כמה שנים נוצרה רקמה אחת גדולה – שתיים מיריעות הללו מעטרות היום את ספריית הילדים ע"ש פניה ברגשטיין.
לימים התברר לי שבעוד קיבוצים נהגה מסורת זאת, אך בכל מקום הרקמה הייתה שונה בסגנונהּ. הינה דוגמות.
הרקמות הן מהקיבוצים: מענית, עין שמר וכפר מנחם, קבוצת יבנה (2) וגבעת חיים מאוחד (בצורת שבלול).
כשטליה ואביגיל באו אל חיי, העניקה אימא לכל אחת מהן רקמה משלה בהשראת הרקמות הקיבוציות, והוסיפה על כל אחת מהרקמות את שמהּ ואת תאריך הלידה העברי והלועזי שלה.
על הלשון
יש בדים שדרך ייצורם העניקה להם את שמם. הטריקו, למשל – שם הבד, בא מן המילה הצרפתית tricoter – לסרוג. את המילה תַחְרִים – מעשה הרקמה במחט – חידש בן־יהודה על פי הערבית. השורש חר"ם בערבית מקביל לרק"ם העברי. ייתכן שהמילים העבריות חֵרֶם – רשת דייגים וחָרוּם – מי שאפו שקוע, מקורן באותו שורש. "משטח חֲרָמִים תהיה בתוך הים", מתנבא יחזקאל על צור – רשתות הדייגים יהיו תמיד פרושות לייבוש. את חידושו של בן־יהודה "תחרים" הבינו הדוברים כצורת רבים וגזרו ממנה צורת יחיד חדשה: תחרה. לימים אישרה האקדמיה ללשון העברית את שתי המילים: תחרים ותחרה. מילים אחרות שהוצעו לסוג הבד הזה – תסרוגה וסלסלה – שתיהן מתארות את דרך היצירה של בד התחרה. כמו תחרה גם קטיפה היא חידוש של בן־יהודה על פי הערבית: קַטִיפָה, וגם כאן השם מעיד על דרך הייצור: השורש קט"ף בערבית פירושו לגרד את שֵׂער הבד כדי שיעמוד זקוף. ובכן תחרים או תחרה וקטיפה באו אל העברית מן הערבית ושמם מרמז על דרך ייצורם.
הקטע שודר בי"ז במרחשוון תשס"ז (2006) בקול ישראל בפינה "רגע של עברית", שערכה רות אלמגור־רמון.
בחדר השינה שלי תלויה גם רקמת הסוזני הזאת. היא בת מאה שנים ויותר. קניתי אותה בשנת 1999 בשוק בטורקמניסטן. טיול זה – שעיקרו היה באוזבקיסטן זכור לי כטיול רב־חושי, צבעוני ומגוּון; שלל נופים ואנשים, מלאכות יד עתיקות ובניינים מעולם האגדות.
תגובות
בת שבע חברתי הזכירה לי את שירה של נעמי שמר "בהיאחזות הנח"ל בסיני" כעוד שיר המתאר נערה ולה צמה; בהיאחזות הנח"ל בסיני
המון דברים יפים ראו עיניי
כמו למשל חיילת יחפה
וצמתה מוטלת על כתפה.
בבית החינוך המשותף חוף השרון בשפיים, בית ספר הטובל כולו באומנות, עסקו בתפוחי מגריט. הינה הם לפניכם.
לפני כמה חודשים עסקתי בסמלי המחזורים, כפי שהונצחו בקיבוצים שונים. לאחרונה גם קיבלתי את הגרסה של קיבוץ כפר בלום: ריבועי פסיפס שהכינו ילדי בר־המצווה ב־1986.
צעצועי הקינדר שלי