תמונות של גְּבוּרָה

בשנת 2021 יצא לאקרנים סרטו של אבי נשר "תמונת הניצחון" וצפיתי בו בעניין רב. שמחתי שסוף סוף ניתנה לאנשי ניצנים האפשרות לספר את סיפור הקרב מנקודת מבטם – למעלה משבעים שנה לאחר ההתרחשויות. בין יוזמי הסרט היו רוני ודני בן־ארי, בנה של מירה האלחוטנית חברת ניצנים, שסירבה להתפנות מהמקום עם הנשים והילדים ונהרגה במהלך הקרב והמפיק אהוד בלייברג, בנו של הרפתן ירחמיאל בלייברג שנפל בשבי.

ח"י שורות לכבוד ידיו המורמות של הרפתן מניצנים, רוני סומק

זוֹ לֹא חָכְמָה לִשְׁמֹעַ רַק קְרִיאַת עוֹרֵב

עַל רֹאשׁ הָאַרְיֵה מִתֵּל חַי,

אוֹ לְדַמְיֵן אֶת אֲדֹם הֶחָזֶה מְנַקֵּר

אֶת מֵיתְרֵי הַמַּצְנֵחַ שֶׁל חַנָּה סֵנֶשׁ.

הַחָכְמָה הִיא לְהָרִיעַ גַּם לְיָדָיו הַמּוּרָמוֹת

שֶׁל הָרַפְתָן מִקְּרַב נִצָּנִים,

לַיָּדַיִם שֶׁיָּדְעוּ לִסְחֹט עֲטִינֵי פָּרָה

לִכְבוֹד סִפְלֵי הַקָּפֶה בַּחֲדַר הָאֹכֶל

שֶׁמֵּחַלּוֹנוֹתָיו נִסְחַט

לֹא פַּעַם גַּם הֶדֶק שֶׁל רוֹבֶה.

בַּסּוֹף הוּא נִכְנַע,

כִּי אַחֲרַי שֶׁהַמַּחְסָנִיּוֹת הִתְרוֹקְנוּ מֵאֲבַק שְׂרֵפָה

הָיָה עָדִיף שָׁם, בָּאֲבַק הַמִּדְבָּר,

לְהָעִיף אֶת יָדָיו

לְעַנְנֵי אֱלֹהָיו.

גְּבוּרָה הִיא לִפְעָמִים גַּם לֹא לִרְצוֹת

לִהְיוֹת עוֹד שׁוּרָה בְּמַהֲדוּרַת תָּשָׁ"ח

שֶׁל מַגְדִּיר הַצִּפּוֹרִים הַמֵּתוֹת.

הארץ, 8 באוקטובר 2021

הסרט מספר את סיפור הקרב משתי נקודות מבט: מצד אחד מובא סיפורו של הבמאי המצרי חסנין הייכל (לימים עורך היומון המצרי אל־אהראם) שנשלח לחזית כדי לדווח על המלחמה ולהצליח לצלם "תמונת ניצחון", ומן הצד האחר מוצג סיפורם של חברי ניצנים שנלחמו כמעט ללא אמצעי לחימה ועם מעט כוח אדם.

מימין: "הארמון" בניצנים הישנה, חגיגת שבועות בקיבוץ (1946), הריסות ניצנים (1948).

ב־29 במאי 1948 נבלם הצבא המצרי שפלש לארץ בגשר אשדוד המופצץ (כיום גשר עד הלום). הכוחות נאלצו לסוב אחור והחלו תוקפים נקודות יישוב יהודיות שקודם לכן בעת ההסתערות צפונה פסחו עליהן, ובהן ניצנים.

ואז ב־7 ביוני 1948 לאחר כ־15 שעות לחימה ללא תקשורת עם מטה חטיבת גבעתי, פסק מכשיר האלחוט לפעול, חלק מהלוחמים היו פצועים, התחמושת אזלה, והמפקד אברהם שוורצשטיין החליט להיכנע. אחד הלוחמים יצא עם גופייה לבנה ונורָה, אחריו יצא שוורצשטיין ובידו בד לבן ונורָה בכתף. מירה בן־ארי מיהרה אליו ותמכה בו והם המשיכו ללכת לכיוון המצרים, ואז נורתה שוב ירייה ושוורצשטיין נפל. בתגובה לכך ירתה האלחוטנית מירה בקצין המצרי ונורתה למוות. הכוח המצרי כבש את ניצנים, 33 מן המגינים הישראלים ובתוכם שלוש חברות ניצנים נהרגו והשאר נפלו בשבי.

מימין: מירה בן־ארי ובנה דני, מירה האלחוטנית, האנדרטה לזכרה של מירה בן־ארי במקום נפילתה.

בתגובה לידיעה על נפילת הקיבוץ ועוד טרם נודעו פרטי הקרב פרסם אבא קובנר, קצין החינוך של חטיבת גבעתי, דף קרבי והאשים בו את אנשי ניצנים בפחדנות ובכניעה ללא הצדקה: "...הכישלון חמור... בית אין מגינים על תנאי, הגנה משמע בכל כוחות הגוף והנפש, [...] טוב ליפול בחפירות הבית מאשר להיכנע לפולש רצחני [...]. לצאת לשבי הפולש – חרפה ומוות". הכתם הזה ליווה אותם במשך שנים, אף שוועדת חקירה רשמית שהוקמה בתום המלחמה הצדיקה את התנהלות הלוחמים בשטח. על סמך מסקנות הוועדה הוענק לקיבוץ אות הקוממיות עשר שנים לאחר מכן.

סרט מצרי, שתיעד את נפילת ניצנים

בעקבות הצפייה בסרטו של אבי נשר נסעתי לקיבוץ ניצנים וסיירתי בו ובסביבתו בחברת נגה ראב"ד, נכדתו של משה ראב"ד מחללי הקרב. ראשית פקדנו את בית ההנצחה לחללי הקרב העומד בכניסה לקיבוץ. משם המשכנו לאתר "ניצנים הישנה" ולבית הקברות. נגה היא בת הדור השלישי ללוחמי ניצנים וכאבה העז על הפקרתם, על האשמתם בבגידה ובחרפה עדיין חד ובולט. היא סיפרה לי על תגובות שונות שחוו במשך השנים חברי ניצנים, כשהטיחו בהם את "חרפתם"; היו חיילים שספגו עלבונות כשהבינו שהם בני ניצנים; נהג קומנדקר אסף טרמיפסטית מהקיבוץ, וכשזו עלתה לרכב פנה אליה קצין שהיה במכונית ואמר: "נראה, שאין בניצנים מדריך להתעמלות!". הטרמפיסטית ענתה לו שעברה את הגיל להתעמלות, והוא הגיב: "אינך נראית כזאת. אבל כשהצטרכתם לברוח ידעתם היטב לרוץ, הו הו, איך שברחתם!" [לפי הספר "ניצנים – קיבוץ שנבנה פעמיים", צביקה דרור, 1990].

וכיצד הגיבו המעורבים בקרב? מג"ד 53 יצחק פונדק, שחייליו היו חלק מהכוח שנשלח לעזרת ניצנים, התייסר על כישלונו בקרב, והיה ל"שליח ציבור" של אנשי ניצנים; במשך שנים רבות נשא הרצאות ובהן סיפר על אירועי הקרב. לימים ביקש להיקבר בבית הקברות בניצנים בסמוך לנופלים בקרב. לעומתו שמעון אבידן, מח"ט גבעתי בעת הקרב, התנצל רק ב־1983 התנצלות חלקית על פרסום הדף הקרבי ואבא קובנר – לא חזר בו מדבריו עד יום מותו.

והוסיפה נגה: "יש לקוות כי את שינוי התודעה שלא עשו ממצאי ועדת החקירה ומאמצי חברי הקיבוץ וחוקרי דברי הימים, יחולל הסרט, סרט שנעשה בהשראת סיפורים אמיתיים, סיפורים שאף תסריטאי לא יכול היה להמציא כמותם".

מימין: המצבה לזכרם של משה ראב"ד, מאיר (מרה) אנטין ושלומית דורצ'ין (אריאל מנור, מתוך אתר פיקיויקי), אות הקוממיות, הקיר בבית ההנצחה, האנדרטה שעיצב הפַּסָּל משה ציפר בבית הקברות, שער בית הקברות ועליו מתואר סיפורו של קיבוץ ניצנים.

מכיוון שאני עסוקה כיום בתיעוד של קירות אומנותיים משך את ליבי הקיר המצויר שמבצבץ בסרט בתצלומי חדר האוכל של ניצנים. הציור מרשים מאוד ושאלתי את עצמי אם הוא מקורי? ביררתי את הסוגיה וגיליתי שב־1948 לא היה ציור קיר בחדר האוכל. את הציור המרשים המהדהד את ציוריו של יוחנן סימון חבר גן שמואל, שמתארים באופן מוחשי את חיי הקהילה הקיבוצית, יצרו כחלק מתפאורת הסרט. הייתה זו החלטה של המנהל האומנותי של הסרט, כך נאמר לי. נראה שהוא חש שציורי קיר בחדר האוכל הם מאפיינים של הקיבוצים בימים ההם. מעניין.

באדיבות יוצרי הסרט "תמונת ניצחון".

למיטב ידיעתי, ציורי הקירות בחדרי האוכל, בבתי תרבות ובאולמות ספורט הקיבוציים דוגמת יצירותיהם של ליאו רוט באפיקים, שמואל כץ ושרגא ווייל בעין המפרץ, שלדון שונברג במעלה החמישה ויוחנן סימון בגן שמואל נוצרו רק בשנות החמישים. אבל מסתבר שהציורים הללו נחקקו בתודעה כמאפיינים של החברה הקיבוצית.

יוחנן סימון, גן שמואל (1951); ליאו רוט, אפיקים (1953); שרגא ווייל ושמואל כץ, עין המפרץ (1954); שלדון שונברג, מעלה החמישה (1953), מתוך אתר "סקר אמנות הקיר בישראל", יד יצחק בן־צבי.

בעודי שואלת את עצמי מדוע עומעם סיפורה של ניצנים בזיכרון הקולקטיבי שלנו, פגשתי את שלומית חפץ מקיבוץ שער הגולן והיא גוללה לפניי את סיפורם של חברי הקיבוצים מסדה ושער הגולן במלחמת השחרור. סיפור שיש בו קווי דמיון לסיפורו של קיבוץ ניצנים.

קיבוץ שער הגולן בטרם מלחמה

הקרב בשער הגולן ומסדה החל בהפגזות קשות ב־15 במאי 1948. באותו יום אפילו מקלט גמור לא היה ביישובים, ואת הילדים דחסו לתוך המבנה הארעי ואת חלקו הפכו למרפאה מאולתרת. אחרי שלושה ימים של הפגזות נותק החשמל, נהרס מגדל המים ולא היה קשר עם המפקדה, ולכן הוחלט לפנות את הילדים. במקום נשארו מעט מחברי הקיבוצים ואלה לא היו לוחמים מיומנים. גם פלוגת החיילים בפיקודו של מוסה פלד, שנשלחה כתגבורת, הועברה לאחר זמן־מה לחזית צמח. לנוכח המצב החליטו חברי הקיבוצים לעזוב את היישובים; חברי שער הגולן עברו לאפיקים וחברי מסדה – לבית זרע. מיד לאחר מכן נכנסו חיילי הצבא הסורי לקיבוצים, בזזו והרסו מכל הבא ליד.

קיבוץ שער הגולן בימי הקרבות ואחריהם

ב־24 בחודש חזרו החברים לקיבוצים, ומצאו שהכול עלה באש. השטח כולו היה לבן, כי הפולשים חתכו את הכריות שבהן חשבו שמוסתרים אוצרות, ובאוויר התעופפו נוצות לבנות. הם ניגשו מיד לשיקום הקיבוץ ובנייתו מחדש. על הקמת מגדלי המים החדשים במסדה ובשער הגולן כתבתי כבר ביומן הרשת "אחוזה בעמק".

עם שוך הקרבות החלו החברים לחוש את משא האשמה על שנטשו את הבית, על שלא נלחמו עד טיפת הדם האחרונה, אך נצרו זאת בליבם. אסור היה לדבר על כך. כשחולק אות הקוממיות הוא לא הוענק להם בתחילה, כפי שאירע בקיבוץ ניצנים, ורק לאחר שנים הוחלט שאף הם ראויים לו.

סיפורם נמחה מן הזיכרון, הסבירה לי שלומית חפץ, משום שהחברים הוותיקים אסרו לדבר על כך וצאצאיהם המשיכו לשמור בקנאות על הסוד. רק כאשר אסף אגין חבר קיבוץ דגניה ב החל לחקור את קורות מלחמת השחרור בעמק הירדן (לאחרונה התפרסם ספרו "עמק במערכה" העוסק בנושא) החל הנושא להידון. לקראת שנת השמונים של שער הגולן (2017) החליטו חברי הקיבוץ ליצור בעצמם סרט על הפרשה, והזמינו גם את חברי מסדה להיות שותפים למיזם. מאז המלחמה הייתה בין שני היישובים איבה על רקע השאלה, מי מהם נטש ראשון את היישוב בזמן המלחמה. חברי מסדה סירבו להצטרף למיזם.

את התסריט לדוקו־דרמה "גבורות" (שֵׁם מדהים!) כתב יואב ארזי (חבר הקיבוץ ובן שער העמקים) לאחר שערך תחקיר מקיף. ארזי אף ביים את הסרט וערך אותו. רוב המשתתפים בו (חוץ מארבעה שחקנים מקצועיים) הם מתנדבים חברי הקיבוץ ומקורביהם. הסרט צולם במשך תשעה ימים גם בשער הגולן גם במסדה, בחום הקיץ הכבד והלח בעמק הירדן. העלילה מבוססת על התרחשויות אמיתיות ואף הדמויות נלקחו מן המציאות, רק שמותיהן שונו.

הצפייה בסרט מרתקת: אנו עדים לחייהן של הדמויות בזמן המלחמה, שנים רבות אחר כך ובזמננו, ומנסים להבין מה חולל בהם הסוד שנצרו בליבם מאז שבחרו בדרך שבחרו.

קדימון לסרט "גבורות"

*על הקרבות בניצנים, בשער הגולן ובמסדה נכתבו מאמרים וספרים רבים, ואתם מוזמנים לקרוא עוד ועוד על הנושא.

תגובות

תודה על התגובות החמות ליומן הרשת שעסק במגזרות, אכן אני שמחה להזכיר אנשים מוכשרים שחיו בינינו. אמנון ידידי ביקש לציין את הביוגרפיה על אראלה (הורביץ) "פועם ונפעם" שכתב מוטי זעירא, הוצאת כרמל, 2015.

ובעניין הכיסאות: טיילתי בשבוע שעבר בתל לכיש, ושם גיליתי סדרה של כיסאות המייצגים את מלכי יהודה וישראל. גובה משענתו של כל כיסא נקבע לפי מספר שנות מלכותו של המלך. הינה הם לפניכם;

ויעקב שורר ידידי סיפר לי על הספסל ב"גן אלנבי" בחיפה (רח' יפה נוף 120). זוהי תצפית מן הכרמל אל מפרץ חיפה, ומונצח בה מייקל הנרי היינמן אלנבי, בנו יחידו של גנרל אלנבי, שנפל בקרבות מלחמת העולם הראשונה בבלגיה (1917). את הגן הקימה ב־1937 פלורנס דאונס גיסתו של גנרל אלנבי .

צעצועי הקינדר שלי